Israeli Realities

Reporting (almost) daily from Israel.

Wednesday, November 18, 2009

REturning.....

My Hebrew Blog, at www.notes.co.il/iris is going off=air, as a result of NOTES shutting down the host. I have been blogging there, at least weekly, for 5 years. While the host is arranging a transfer to Wordpress, I am taking this opportunity to implement a wavering decision to quit blogging in Hebrew, and instead, use my energy to address foreign readership.

My blog is generally labled/tagged "Israel haters", or "self hating Jew", or any of those categories, recently reserved to critical writers or activists. While in the past this position was hard but possible, it becomes impossible now. Too much heat, no reward.

So, making a rational decision, based on my government's assessment that "all the world is against us", why not address all this world out there, potential kindred spirits and interested readers. Banging one's head in the wall (of Israeli public) is not commendable or useful.

So, i am going to try and gradually acquire my previous volume of traffic, for foreign readership and ENglish reading ISraelis.

As before, the Blog will provide commentary on weekly events, politics, the business of war, and the aspiration for peace. Specifically, i have been focused on militarization and the (non)status of women; arms industry; trafficking and the sex industry (including pedophilia and sex rings). I will also deal with the ongoing coverage of the "torture business" , the APA and the rest of the american treatment of Bush era torture machine. Etc. Etc. cheerful issues !

Breathers are food, recipes, art (a lot of that), visual arts, photography, and some well hidden, black humor.

Hope to see you here .

Friday, October 12, 2007

הרהורי פוליטיקה קטנה

הרהורי פוליטיקה קטנה

בשבועות האחרונים אני מנסה לארגן ערב שיחה עם אישה שהתמחתה ב"לימוד ילדים בבית" home schooling בלע"ז. דיברתי על זה עם מכרים ושכנים וניסיתי גם לגייס שומעים נוספים לאותו ערב. התגובה שזוכה ל"מעצבנת של השבוע" באה מפי אישה המחזיקה מעצמה מתקדמת, פעילת שמאל רדיקלי על ציר "נשים בשחור-תאעיוש" שהודיעה לי שהיא נגד הענין כולו כיון שזה אנטי חברתי. באותה שיחה היא ניסתה גם לגייס אותי להתנדב קצת לאחת מן הפעילויות הסרבניות של הארגונים הללו. אמרתי לה שעם כל הכבוד, כאם חד הורית המתפרנסת מקצבאות סעד של המדינה, אני מוצאת שזה סר טעם להתנדב כרגע. היא צקצקה באי נחת, ממרום הוילה בככר המדינה, ואמרה לי שאני לא מיוחסת וצריכה לתרום את חלקי "כמו כולם". שמאל ? נו טוב. באותו עניין, נתקלתי בפירכה נוספת להשבוע. כחובבת מושבעת של קונספירציות פוליטיות, אני קוראת כל מאמר היוצא בעברית שיכול להיכנס לקטיגוריה זו. קראתי שני טורים שמתיימרים להשתייך לז'אנר זה, ולהפתעתי – לאחר הניתוח הלא רע של כמה אירועים אקטואליים – התברר כי ה"אני מאמין" שלהם, כל אחד בנפרד ולשיטתו – מתבסס על השקפת עולם לפי הקושרים הפשיסטים מבקשים לחסל את "היהודים האמיתיים", שהם כניראה בני משפחתם של הכותבים ועוד כמה חברים טובים שחושבים כמוהם. ציינתי לעצמי שרק בישראל אפשרי מצב שבו שמאל רדיקלי מטיף לאנשים "לתרום את חלקם לחברה כי כך יאה" וכוהני הקונספירציה הם בעצם יותר ימנים מהמפלגה השלטת וספיחיה הפשיסטים ביותר. לאחר שני אירועים אלה הגעתי למסקנה שאם לא יקרה משהו דחוף אאלץ אני, הקטנה, להתחיל לכתוב ולהכניס קצת רוח מרד בממסדיות שמאיימת לחבק ולחנוק אפילו את ה"שוליים הסהרוריים", אחרת פשוט אמות משעמום. זה הזכיר לי גם את כתביו של מרטין בובר על הפן הקולקטיבי של הברית בין אלוהים ובין היהודים, השונה מן הברית הנוצרית שמדברת על גאולת הפרט. אכן, ואולי מאז הר סיני מתמודד כל יהודי עם התביעה הקהילתית, ואולם לעיתים תביעה זו, שהיא דוקא חיובית במהותה, נושאת אופי עדרי ופשטני המחניק כל מחשבה מקורית או ביקורת. כמו כן, תביעה זו היוותה תירוץ לעיתים קרובות לניצול וקירבון של פרטים בחברה, על יסוד העקרון של "כל ישראל ערבים זה לזה". האיזון בין ה"ברית האישית" לבין "הברית הקהילתית" הוא מלאכה עדינה, שאם היא מתבהמת ועוברת רדוקציה, אינה אלא כר פורה לפשיזם בתצורתו המסוכנת ביותר, כלומר, השתלטות של הבינוניות, צרות העין, והכוחניות על הגורמים היצירתיים והחיוניים בחברה בטענה שה"כופרים" הם יהירים, מתבדלים ומסוכנים לחברה. ומילה על תורת הקונספירציה. בארץ טרם התפתח ז'אנר פוליטי וספרותי זה, כפי שהוא מקובל בחו"ל. לאחרונה, ועקב הפופולאריות הגואה של השקפת עולם זו, קמו לנו גם פילוסופים והוגים המעניקים עומק לנטיה זו ומעמידים אותה כאלטרנטיבה חברתית של ממש. על קצה המזלג, טוענים הפילוסופים הללו, כי הקונספירציה היא העמדה היחידה המוצדקת בעולם נטול דת מאורגנת, וכי אנחנו למעשה הממשיכים האותנטיים של ה"אתיאיסטים" וה"אגנוסטים" מן העבר. בארץ, יצא לקונספירציה שם רע במיוחד, במיוחד משום שהיא מכשיר פוליטי וחברתי משוכלל ומסורתי בהישרדות של העם היהודי. כמו כן, היהודים הואשמו תדיר במיני קונספירציות ועל רקע זה הוצתו פרעות והתנכלויות רבות. ואולם, דוקא משום כך יש מקום להאיר את הפינה החשוכה הזו ולהעלות אותה אל הרובד המודע.

פורסם ב 3 בדצמבר 2004 10:05 במדור פינת הקונספירציה 0 תגובות
k = "kyueio47jkhQEHh#$7 45OQ7VPbKUYYHGku&y897HKGjkyWHJR56YW&^*#jbgkHJOLGUY S8O7EERTRMAY.";



שם:

דואר:

אתר:

כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:

העתיקו את הקוד:

מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

הסקון תוספת טעימ

הסקון, תוספת נוחה וטעימה למטבח היומיומי
אני רוצה לכתוב על מאפה סתמי עממי המקובל בתרבות האנגלו סקסית למקומותיה. זהו ה"סקון" Scone משהו שבין לחם מהיר ובין עוגה יבשה, או "ביסקוויט" במובנו הבריטי. את הסקון פגשתי במלוא הדרו בקנדה, במחוז שנקרא קולומביה הבריטית, בדרום מערב קנדה. רב בתי הקפה מחזיקים מבחר מאפים, מתוקים ומלוחים, המלווים את הקפה, הבירה או ארוחה קלה. נדלקתי על הסקון לא משום שהוא מדהים, אלא משום הגמישות שלו, והיכולת להשתמש בו כבסיס לאלתורים רבים ומשונים. זהו מעין "גיובטש" מתחום האפייה, כלומר מתכון בסיסי שאפשר לסתום איתו חורים ולהשתמש במה שיש וחייבים להיפטר ממנו. יתרון נוסף הוא מהירות ההכנה ומהירות האפיה, וגם משום פשטותו אפשר בהחלט לאפות אותו בטוסטר אובן, בתוך התבניות החד פעמיות או להניח על המגש של המכשיר. בקיצור, מתכון פלאים לדעתי, ואני רוצה לחלק איתכם שתי ורסיות שניסיתי בבית לאחרונה ויצאו על הכיפק.
הסקון המוכר יותר אפוי כלחמניה נפרדת ולפעמים בוצעים אותו כסנדויץ וממלאים בכל מיני דברים טובים. ואולם הגירסא הנוחה יותר נאפית כעיגול-לחם שמסומן מראש לשמונה פרוסות משולשות הנבצעות בקלות כאשר האפייה מסתיימת.
הסקון הראשון שאפיתי היה צנוע ושמרני. זהו מאפה עגול מדלורית. זהו המתכון וההוראות:חומרים : 30 גרם חמאה, 2 כפות סוכר, כוס של מחית דלורית (לבשל ולמעוך), ביצה אחת, 2 כוסות קמח אוסם תופח, קומץ מלח, 3 תאנים מיובשות חתוכות לגודל צימוק, קצת חלב.מערבבים את החמאה המומסת והסוכר עד לקרם, מוסיפים ומערבבים את המחית והביצה. מוסיפים את הקמח והמלח ולבסוף את התאנים. מערבבים עד ליצירת בצק אחיד. ללוש קצת על משטח מקומח ולצור עיגול בקוטר 20 ס"מ בערך. להניח על מגש משומן בתנור. לחתוך כמעט עד הסוף לשמונה פרוסות כדי שאפשר יהיה לבצוע בקלות בסיום האפייה. להבריש בקצת חלב ולאפות בתנור חם (200 צלזיוס) למשך 20-25 דקות. לאחר הצלחתו של המאפה, אזרתי קצת יותר אומץ ואלתרתי את הסקון הבא. במקום דלורית, השתמשתי בדלעת וגזר מבושלים שיצרו צבע כתום מרהיב. תיבלתי את הבצק בשמיר קצוץ דק, החלפתי את התאנים בצימוקים, ולמעלה קישטתי בחצאי זיתים. יצא מדהים ממש. אפשר למשל לפזר פרמזן למעלה, להוסיף עשבי תיבול, להחליף את הדלעת בכל ירק מבושל אחר, עגבניות מיובשות, תמרים, צנוברים, פסטו, שומים וגבינות וכל מה שיש במקרר.

פורסם ב 3 בדצמבר 2004 19:39 במדור יומן בישולים, תזונה ואוכל 2 תגובות
k = "JKTY7 4TUSEY DU7Ej^E5UHT5KU5689ST I5OW7589-7Q E'RILUASHE5LTK78S6I56 ^WVSDK57ISY6 78";



שם:

דואר:

אתר:

כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:

העתיקו את הקוד:

מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
דנה [אתר] בתאריך 12/6/2004 3:49:36 PM
אין כמו המאפים האנגלוסקסיים

הסקון, ואחותו הגדולה והאהובה עלי עד מאוד, המאפין. וברוכה הבאה.
סֵג-אַן בתאריך 12/9/2004 3:00:25 PM
ללא נושא

אממ.. נשמע לא רע -בכלל-. אולי אני אנסה את המתכונים שלך.

שי הספד מקודד

שיר הספד מקודד


לִפְנֵי שֶׁהַשַּׁבַּ"כּ הֶחֱזִיר אוֹתִי לְאֶרֶץ בַּאֲזִקִּים
מֵתוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים יְקָרִים בְּיִשְׂרָאֵל
כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ עַצְמָם לְהַזְהִיר אוֹתִי
לֹא לַחֲזֹר

שׁוֹפֵט וְסוֹפֵר
שְׁנֵי הַחֲלָקִים שֶׁלִּי
מָוֶת חֲשַׁאי

בַּפַּנְטַזְיָה שֶׁלִּי הַשּׁוֹפֵט וְהַסּוֹפֵר עָבְדוּ יַחַד
עַל סֵפֶר שֶׁיַּחְשֹׂף אֶת הָאֱמֶת

וְנִרְצְּחוּ עַל מִשְמַרְתָם
אָמְרוּ לִי זֶה לֹא הַזְּמַן

וְשָרְבָּל הַקָּתוֹלִי הִתְעַקֵּשׁ
אדונינו ישו אָמַר
לֹא לְפַחַד

וְתִרְאֶה מַה קָּרָה לוֹ
אָמַרְתִּי בְּרֶגַע שֶׁל צְלִילוּת נְדִירָה
וְלַמְרוֹת זֹאת קָפַצְתִּי לְמוֹתִי
בְּיִשְׂרָאֵל


סםטמבר 2004, יפו

This is a paragraph of text that could go in the sidebar.
-->

פורסם ב 3 בדצמבר 2004 21:55 במדור שבבי יצירה 0 תגובות
k = "fkjj76J=HT~3IO%hjgf^7JH&HGj6UH[IO70YjPFTI7yiuhkJH7+JTU85Jg5YU79g6I5HhtY9)8Tdf^yILuH";



שם:

דואר:

אתר:

כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:

העתיקו את הקוד:

מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

עוני

עוני
שוקואמא

בתור המתעניים החדשים, כלומר אלה שעברו מן המעמד הבינוני אל קו העוני, אני צריכה להתחיל להתרגל להורדה דרסטית של רמת החיים. זה מתבטא, מעבר לויתור על בגדים, מכונית, נופש, קוסמטיקה ומסעדות גם בהרגלים קטנים. טוב, אז קודם מגיע הויתור המכאיב על סיגריות תוצרת חוץ, ואחרי כן זו מפולת שלמה של הרגלים חדשים. אחד מהם, היה הויתור על רכישת שוקו מוכן. השוקו הוא מצרך מתכלה מאד אצלנו, ושמתי לב שהוא הופך לסעיף יקר בתקציב. טוב, החלטתי לעבור לשוקולית, והפכנו את זה לחגיגה. במקום "שוקו מוקי" שזה היה הכינוי לשוקו הקנוי, התחיל בני לאהוב ולדרוש "שוקו אמא"
כלומר המשקה שאני מכינה עבורו. כדי לשחזר את הטעם, הוספתי לשוקו והחלב גם שלוש כפיות גלידת שוקולד עשירה, ולפעמים זרקתי גם קוביית קרח בצורה של בעל חיים או פרי, שהוסיף לריטואל ולהנאה. ניתן גם להוסיף מעט שמנת לקצפת, או שמנת לקפה כדי להעשיר ולהסמיך את השוקו. וכמובן, אפשר להמיס קוביות שוקולד אמיתי או להשתמש בממרח השוקולד הטוב של עלית. גם עם כל התוספות האלה, ההפרש בעלות הוא של מאות אחוזים.להגשה, הוצאתי מן האריזה שני קשים מדליקים שקיבלתי פעם מזמן מתנה, צינוריות פלסטיק בצבעים יפים המכופפות ויוצרות מסלול מפותל מן הספל אל הפה. עכשיו, זה רק שוקו אמא....
שאלת תם
קראתי לאתר שלי שבבים עם מחשבה על הפיסות שעפות כאשר חוטבים עצים, כלומר אותם פיסות חיים, בני אדם, שאנחנו כחברה מקריבים למען הכלל, בלי לערוך על כך משאל. לאחרונה אני מוטרדת ממצבו של אדם כזה, שמשלם מחירים בשם החברה כולה, ואיכשהו נזנח ושוקע. הוא לא ביקש עזרה ואין לי מושג איך לעזור לו, לפיכך. אני מספרת את מה שידוע לי, בבחינת זה מה שאני יכולה לעשות. לשדר מן השטח. "מירון" (שם בדוי) הוא גבר במחצית שנות הארבעים שלו, שמצהיר על עצמו שנולד מחדש לפני 6 שנים, מאז החליט להיות "נקי". אני מכירה אותו מן הגילגול הזה, ושמעתי בתמהון את סיפור חייו, שהוא שוטח בשלווה שלא תאומן. יליד הארץ, בן למשפחה רגילה מן המעמד הבינוני. אביו, עובד לשעבר של הצבא שעסק בבניית תשתיות בכור דימונה, והאם בת להתיישבות העובדת. שני הוריו נפטרו מוקדם, ומבלי שיאמר זאת מפורשות, מתקבל הרושם שמותם קשור להקרבה שהקריבו "עבור הכלל". בגיל צעיר נישא לבת כיתתו, ונולד לו בן שהיום משרת בצבא. הוא ניהל עסק מצליח מאד, והכל ניראה "מבחוץ" תקין. לטענתו החל להשתמש בסמים כבר בשחרור מן הצבא, אך השימוש הקשה נחשף מאוחר יותר. כמו נרקומנים רבים הובילו אותו הסמים לנתיב שלילי ביחסים אישיים, כלכליים והתנהגותיים. לבסוף, מצא עצמו זרוק בביבים, חסר בית, חסר אנושיות. הוא ניסה לשים קץ לחייו, ובאורח נס ניצל. מאז ניתב את כל כוחותיו לגמילה, וללא כל סיוע, למעט קבוצות תמיכה בשיחה, נגמל לחלוטין ושיקם את חייו. בשנתיים האחרונות אף עבד במוסד לגמילה של בני נוער וזכה להצלחה ניכרת. מירון רכש איזו תבונה, או חכמה, שרואים אצל אנשים שיצאו ממצבים בלתי אפשריים בכוחות עצמם. קורן אור ותמיכה, מוכן לאסוף לביתו הדל אנשים שנקרים על דרכו וזקוקים לאותו "פסק זמן" נטול שיפוטיות, מדבר על עצמו ועל חייו בגילוי לב ובהומור מדהים. הכרתי אותו במקרה לפני כמה חודשים, ומבלי שהכיר אותי קודם התגייס מיד לסייע לי במשהו דחוף וחיוני שעמד על הפרק אז. אמרתי לו כבר אז שיש לו "מתנה" נדירה לגעת באנשים, ושבעולם אידיאלי הייתי נותנת להיות אחראי לאיזה קו חם או ארגון המתערב במקרי חירום קריטיים באמת. בינתיים, ובין השיטין נגלו לי גם הבעיות שבהן הוא שקוע. חובות, שלילת רשיון נהיגה שמונעת ממנו לנוע בחופשיות, ומגבלות תעסוקתיות הנובעות גם מן החשש החברתי מן העבר שלו. היום, מירון מחוסר עבודה, חי על הגרושים האחרונים, ואינו מקבל שום סיוע להמשיך את מסלול חייו החדש והחיובי. ניסיתי לשוא לעורר בו איזה כעס בריא על המדינה שגרמה להתפוררות משפחתו (הסיפור שם סבוך מאד, וכולל גם פרשייה אפילה ודי ישנה המזכירה קצת את פרשת עזאם עזאםI). אך מירון מסרב להיכנס לנישה של קורבנות זועמים, והוא טוען שדרך זו אינה מובילה לשום מקום. הוא מעדיף לקחת אחריות גם על מה שבעליל לא היה באחריותו, ודאי בכל הקשור לבני משפחה מבוגרים.

And still, between the shadow and the blinding flame, / The brave despair of men flings onward, ever the same / As in those doom-lit years that wait them, and have been… /And life is just the picture dancing on a screen.
SiegfriedSassoon גם אם מישהו היה באורח פלא "מרים את הכפפה" ומציע איזו ישועה למירון כאן, לא הייתי יודעת איך להעביר את זה אליו, מבלי לפגוע בכבודו. ואולם, אני מעדיפה להתמודד עם הדילמה הזו, מאשר להיוותר בתחושה שאנשים מסוגו של מירון, לאחר שעשו כברת דרך מופלאה ממצב בלתי אפשרי, ויש להם יכולת לתרום באמת לחברה, ישקעו ויטבעו להם בשקט, הרחק מעיני הציבור ומצפונו. לא יאה שכך יקרה, ולכן החלטתי לעשות מה שביכולתי, והוא "לשדר מן השטח", אולי מישהו ישמע. ומירון היה אומר על זה, שאולי אלוהים ישמע, וזה בעצם הכי חשוב. חנוכה ? דה ?

פורסם ב 8 בדצמבר 2004 21:14 במדור יומן בישולים, תזונה ואוכל 3 תגובות
k = "fghkdty U5A;gAL/5TI8QY7O;GfKLAhSE'58T7AP*(qeuYU54T4hURfAU58YIO7F5HUaOYPOE65fWB&KLQO";



שם:

דואר:

אתר:

כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:

העתיקו את הקוד:

מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
חנן כהן בתאריך 12/9/2004 7:57:17 AM
נסי אצלי באתר

בלוחות המודעות של שתיל יש מודעות דרושים ומודעות של ארגונים המחפשים מתנדבים. יש סיכוי שמירון ימצא שם עבודה. יש סיכוי שימצא שם הזדמנות להתנדבות שתפתח פתח לעבודה ופרנסה. אולי אפילו תוכלי לפרסם בשבילו מודעת "מחפשים עבודה" ומישהו יתקשר. http://shatil.org.il/site/modaot-home.asp בהצלחה, חנן נ.ב. ואהבתי את הפועל החדש "מתעניים". ישר קישור ביומן שתיל http://shatil.org.il/yoman
איריס [אתר] בתאריך 12/9/2004 12:13:33 PM
תודה חנן

נשמע לא רע בתור התחלה אני מעבירה את האינפורמציה לנמען. יש לך אתר שימושי, תודה
ליאור בתאריך 1/13/2005 10:05:22 AM
התגברות על קשיים

לירון 0545631924. ניתקלתי במקרה באיזה גוף המצלם סרטים קצרים על התגברות על קשיים וגם משלם על זה. נסי לפנות לרשומה מעלה לפרטים נוספים. בהצלחה.



שם:

דואר:

אתר:

כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:

העתיקו את הקוד:

מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

של מי הבית הזה לעזאזל

של מי הבית הזה, לעזאזל ? Whose home is it anyway
זהות, שייכות, ביעותים, ופתרונות...כתוב בלע"ז בכוונת מכוון, מחפשת מתרגמים לערבית, אמהרית, רוסית, צרפתית...אפשר גם עברית.

Recently, I endured a series of dreams, almost nightmares, and all sharing one common theme. Home, houses, residence, dwelling places. I was relocating, homeless, residing in a house which is not mine, residing as a “live in” domestic slave worker at an old Nazi woman’s house, being in between or somewhere which is not Israel but not abroad. Homelessness was the issue, but more so, belonging and identity. I had very valid and strong personal reasons to have these disturbing dreams. I recently relocated from North America to Israel, found a temporary rental and was on the look out for a more permanent residence. My experience in North America included a form of nomadic life, homelessness and political exile. Certainly, I had ample reasons to feel displaced and uprooted. I am also under extreme financial difficulties, which would add to the worries. Surprisingly, a few weeks ago a friend of mine called me and wanted desperately to share a nightmare, or a recurring dream she said was haunting her. This friend is quite wealthy and owns her own house with a nice acreage. Therefore, she certainly did not share my physical conditions. Her dream, as she recounted it, was strikingly similar to mine, and the way she described the “theme” was also quite similar. Her interpretation to her own symbols was totally personal and psychological. Later that month I stumbled upon a new website, which announced the formation of a new therapeutic institute. It was a Jungian oriented institute, dealing with Symbols and their importance in our lives. I surfed the various places in that site and landed on a “dream interpretation” service, offered by the psychologist who formed the center. As an illustration to the service he offers free (on line interpretation) he posted one dream that was sent to him. The dream was a striking replay of my dreams, the lady reported she has a series and recurring dreams about “not finding her house”, living in places that are not hers, being somewhere that might be Israel or not, etc. In her description she writes that she is a holocaust survivor and “generally anxious about the security issues in Israel”. The psychologist gave a very general interpretation, suggesting that she has to find a “life purpose” and it would settle her anxieties. I found his response lacking in depth and empathy, but added this web page to my archives for later processing. Still later that same month, I read excerpts from a new novel published in Israel, by a Jew of Moroccan origins, mourning the displacement of his community which immigrated from Morocco to the “Home of the Jews” in order to experience a worse sense of exile, within the Jewish State, now run by mostly European Jews who looked down at the Arab Jews. The author highlights milestones in the journey of his family starting with the departure of Morocco, traveling under harsh conditions, and reaching Israel, and then the final disillusion of realizing that while they were “Jews” in Morocco, they are now considered “Moroccans” among the Jews. At this point I felt enough “signs” that the issue is asking, or begging me, to address it. A Sabra like myself (meaning, born in Israel), my friend an Israeli-American woman, a holocaust survivor and a Moroccan Jew, we all feel displaced and uprooted, in the deepest sense of this term. The easiest explanation of this inner displacement would be to attribute it to being an immigrant, rather a refugee, in Israel and the trauma involved in this major shift. But then I returned to a detailed examination of these dreams, and another issue came to my mind. While most immigrants and refugees escape their home and find refuge in another, strange, land, the Jews were supposed to go the other direction. Escaping oppression in “foreign lands” they found refuge in their historic and ethnic home, namely, the newly founded Israel. This was the narrative of the collective unconscious, and many individuals lived their lives accordingly, finding their main “life purpose” and meaning in partaking in the “return to the historic home”. This shift required a re-narration of the relationship with the country they had left. This had to become the “foreign land” they willingly left behind for a more authentic spiritual life. Fifty years later, the sense of the promised “home” never came, in fact, many Jews feel oppressed, persecuted and alienated from their own communities, and perhaps unconsciously begin to question their ‘big narrative” and focus on which they built their lives. The sense of betrayal and disillusionment at times may be automatically projected on the “security issues” (namely the threat of terror and war). But, if that were the case, the dreamers would have no sense of displacement and alienation, rather of being attacked by Arabs, which would not have created the emotional conflict that leads to nightmares and neurosis. My suggestion was that the individual unconscious of these people, including myself, is signaling a “warning sign” that the Israeli state is becoming an oppressive and perhaps fascist regime that persecutes the deeper sense of “Jewish identity”. While procedurally favoring Jews to non-Jews, the State betrays the deeper identity of Jewishness for which protection it was established. Since the Zionist narrative so powerfully captured the imagination and engaged the deepest hopes of Jews for final refuge and belonging, its collapse creates a major conflict that finds its outlet in the coded language of dreams. Naturally, the holocaust survivor would find it impossible to question her “life purpose” and her decision to kill (as in annihilation of inner parts) her previous identity in favor of the new one. My final dream in the series, for the time being, gave me some leads for possible solutions. In my dream I was kept as a domestic slave in an old woman’s house, outside of Israel. Under the rules of the place, Jews, like me, are depersonalized and do not enjoy rights. Therefore, I live under terror, that should I make a mistake in the house, I can be sentenced to death. One day, a friend of mine visits; she is a German lady who immigrated to California years ago (which might indicate that the dream happens in the USA). She takes me out on a trip, and the old lady lets her do it, because they are both equal and free. In my trip to the city, I take the city train, and meet an Israeli woman. She tells me that she was recently notified by the national Israeli theatre group -Habima - that they will employ her, and thus she and her spouse are returning to Israel. Knowing that I am a persecuted Jew, she offers to rent their apartment, for a thousand dollars a month. I tell her that I do not have such money, and then she goes. Later I meet a friend of mine, an Israeli artist who is a holocaust survivor from Hungary. I show him a new piece of art that I made and ask for his approval. After some deliberation he finally evaluates my work as “acceptable” and as something to start with. My interim conclusion from these seemingly unrelated events is that various individuals are receiving the larger warning signals of an entire community that strayed from its higher potential. Specifically, the dreams indicate the dreamer is concerned that Israel is becoming a fascist and persecuting regime, that by its nature contradicts deeper symbols of the Jewish spiritual identity. Israel thus becomes similar to the “Exile” where the individual felt persecuted as well, on racial and spiritual grounds. However, since the collapse of the collective narrative is so threatening, the dreamer reverts to nightmares without solution, a “Wandering Jew” identity, stored already in the great pool of historic memory. In my last dream while the issue of national identity is brought to an acute paradox, there is some pointer towards a resolution - the introduction of art and artistic expression as mediation and resolution. The safe Israeli woman can immigrate back to Israel only as an artist (actor) - although she still must serve a "nationalist" cause - for which she is also renumerated by financial and social protection. The holocaust survivor, who is an artist, is able to mediate between his former identity and Israel, and can offer me a some initiation passage into a new identity within the Israeli society. This solution took me back to the movie “The Pianist” of last year. In contrast to the grand holocaust “epic” movies of the past, it pointed to another resolution of the holocaust. The Pianist, after going through the trials and tribulations of the holocaust, does not change his course, his identity or his life purpose. He picks up his work where he left it, in Poland, as a musician. This is a reasonable and human response to the holocaust, as juxtaposed by the Israeli interpretation of the holocaust as a call to annihilate the “exilic Jew” and create a new, brutal identity. Under this resolution, the Zionist settlement in Israel becomes possible, provided it allows for the natural development of the highest and most refined spiritual “Call” of its citizens, which in my dream, is symbolized by art. However, if the former Zionist narrative turns into the oppressive force that persecutes the transcendental Jew, then truly, the paradox of living in Israel becomes unbearable and a source for nightmares.

עקבתא דמשיחא

עקבתא דמשיחא - שיר


בִּפְיוֹרְד עָמֹק לְכֻדָּה אֲנִי רוֹדֶפֶת כְּמוֹ תַּרְנְגֹלֶת
אַחֲרֵי הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הַמִּתְגַּלְגֵּל עַל הַסְּלָעִים
לְצִדֵּי רוֹפֵס חֲסַר אוֹנִים וּמִתְנַשֵּׂא
בָּחוּר יְשִׁיבָה אֲבְרֵךְ מֶשִׁי קָטָן

כָּכָה אַלְפֲּיִים שָׁנָה אֲנִי תְקֻעָה
עַד שְאֵל שְׂפַת הַתְּהוֹם מַגִּיעָה הַיְּשׁוּעָה
שְׁלֹשָׁה הוֹמוֹאִים בְּרִיאֵי גּוּף
שֶׁמֶן מָשֻח עַל שְׁרִירִים תְפוּחִים
לְחֻצִים תַּחַת גּוּפִיָּה סְפִּידוֹ שְׁחוֹרָה
וְכוֹבַע בּוֹקְרִים אוֹסְטְרָלִי.
זוֹרְקִים לָאסוֹ
מוֹשְׁכִים אוֹתִי וְאֵת רֹאשִי
מְחַבְּרִים
תּוֹדָה לְאֵל
וְהָאַבְרֵךְ בַּפְיוֹרְד מִתְפַּלֵּל


יפו, ספטמבר 2004


פורסם ב 8 בדצמבר 2004 21:15 במדור שבבי יצירה
אפשר למצוא

העיתונות שומרת על הממסד

מקבץ סופשבוע - העיתונות שומרת על הממסד
כמה מלים לא קשורות לכלום מאמר של זאב שיף ב"הארץ" על הבטיחות של הכור בדימונה מזכיר לי שאנחנו חיים על זמן שאול, ושאנשים כמו זאב שיף גרמו לי להפסיק את המנוי על עיתון הארץ. אם כבר זמננו קצר, למה להיגעל לפני הסוף. המאמר , ויותר מעניינות התגובות, משהו משהו רק בישראל תודה לאל. מאמר על הטרדה מינית בבר אילן מזכיר לי למה עזבתי את מקצוע המשפטים, בעיקר אקדמיה. יפה זילברשץ, רק בישראל קיימת אישה כזו בכלל. חבל. מקבץ סופ השבוע של "הגדה השמאלית" התגובה היחידה שעניינה אותי ציינה שכמות הנשים שכותבות או מגיבות באתר היא קצת פחות מהייצוג של נשים בכנסת ישראל, שהיא כידוע משהו שאפשר לספור על יד אחת. שמאל רדיקלי. לינק. ידיעות חוץ, מישהו הרעיל את ראש האופוזציה באוקראינה במהלך הבחירות, ובאתר של סי.אן.אן רואים את קלינטון אחרי כמה התקפי לב, ויש גם עראפת מן החודש שעבר. רק אני פרנואידית כאן ? כניראה שכן.כל ההרעלות והמקייאבליזם הזה מחזיר זכרונות מספריו של גרייבס על האימפרטורים ברומא, ומי זוכר שקלאודיוס שרד כי היה צולע ומגמגם. לינק : המורעלים

קציר מהיר ב"האייל הקורא", בפרק על עזאם עזאם, כמה כותבים מסכימים ביניהם שלא יתכן במדינה יהודית שישחררו ערבי לפני פולרד. הערה על הגזענות מפיקה תשובה מעניינת :גזענות מותרת באתר הזה, היו גם מאמרים גזעניים וזה בסדר. לינק: גזענות שנות האלפיים. ואתר רשימות לבה מתפרצת של ויכוח בינעדתי אצל אתר שכן. לא יודעת אם זה טוב או רע, אמנם מסוג הויכוחים שלא מביאים לשום מקום, אבל לפחות לא מדשדש באפתיה. שני הסנטים שלי נגעו למצבי האישי כאם אשכנזיה לילד מעורב, לא זכה לתגובה, ובאמת ילדי כלאיים הם "פרווה" לעומת טהורי הגזע מפולין או מרוקו. לינק: העדר. ולבסוף דברים חיוביים ! חנוכריסטמס: למה אי אפשר לאחד בלי להרגיש אשמה איומה על אבותי שנהרגו על קידוש השם במשרפות ומרתפים ? אני בעד מל ברוקס (טורקוומדה) ומל גיבסון (ישו) ומספיק עם השטויות. אם המוסלמים היו מסכימים לעבור ללוח שנה קצת יותר צפוי וקבוע, הייתי מוסיפה את רמדן. תארו לכם לצום שמונה ימים, ובערב לאכול רק סופגניות ולביבות....אוי ווי אמיתי, אבל אז להוריד את הגרביים עם המתנות מהעץ המואר ולעשות מדיטציה עם גלגל תפילה טיבטי כדי להוריד את הקלוריות. בהשראת הרב ג'והן לנון הי"ד. ילדיםבעיית השימוש ב"תוש" נפתרה אצלנו רק אחרי שהילד ראה את שרק מתקלח להנאתו בבוץ. הרי העוג שרק גם מפליץ ותוקע גראפסים כל הזמן, אז אולי אפשר למצוא סרט שובר קופות שבו הגיבור עושה קקי בבית שימוש ומנגב לבד. היה פותר להרבה אמהות את תקופת "הגמילה" המעצבנת. מנסה להיות חיובית. היום, הפתעה ממש חיובית. גני יהושע בצפון תל אביב, משתרעים על שטח ענק, ירוק ומלא כל טוב לילדים. רכבת קטנה, פינת חי, עשרות מתקנים ממש טובים, סירות להשכרה, מה יש להגיד, אמריקה. רק מחשבה טורדנית אחת לא מאפשרת להנות. הממצאים הלא ברורים מגשר "המכביה", משהו שבין מלריה לבין תסמונת המפרץ, מבט חטוף במים עצמם מעלה הרהורים נוגים ביותר האם זה חמדת טבע או ניסוי של המכון הביולוגי בייצור נשק השמדה המוני ? הרי לא נוהגים לשים שלט "זהירות" במקרים כאלה, וזכור בעניין זה הקישון שעד היום לא ברור מה קרה שם. בררררררררררץץץ




פורסם ב 12 בדצמבר 2004 08:26 במדור מסות ביקורת 15 תגובות
k = "fghkdty U5A;gAL/5TI8QY7O;GfKLAhSE'58T7AP*(qeuYU54T4hURfAU58YIO7F5HUaOYPOE65fWB&KLQO";



שם:

דואר:

אתר:

כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:

העתיקו את הקוד:

מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
אילן בתאריך 12/12/2004 9:32:25 AM
עשר אצבעות לי יש

http://www.knesset.gov.il/mk/heb/MKIndex_Current.asp?view=3
איריס [אתר] בתאריך 12/12/2004 9:42:03 AM
ללא נושא

מעניין שמספר חברות הכנסת גדל ככל שהולכים ימינה, מה שהופך את ייצוג הנשים ב"גדה" ליותר מדאיג. דוקא מחזק את הטיעון שלי במניין אקראי של אחוזי הנשים ברשימות האחרונות של האתר 2 נשים 13 של גברים ישר כוח לכנסת
לוקוס בתאריך 12/12/2004 11:07:25 AM
אני מת על כל אלה

שאומרים "בגלל גדעון לוי הפסקתי את המנוי להארץ" או "בגלל זאב שיף הפסקתי את המנוי להארץ" וכדומה. האמת היא שהארץ הוא עיתון יקר. האמת היא שהארץ למרות מגרעותיו מחייב אותך קצת לחשוב וזה לא תמיד נוח. האמת היא שהארץ יכול להיות עיתון מרגיז. האמת היא שאת הארץ אפשר לקרוא באינטרנט בחינם. אלו בדרך כלל הסיבות שבגללן מפסיקים את המנוי להארץ אבל אם יש משהו אחד שבנו מנויי הארץ לשעבר מצטיינים בו זה למצוא איזה כותב שמרגיז אותם ולהסביר ש*בגללו* הפסקתי את המנוי להארץ. כן. בטח.
ערן בתאריך 12/12/2004 11:42:23 AM
לא תגובה רשמית

אבל רוח הדברים, כפי שכותב אלמוני כתב אותם: http://www.haayal.co.il/thread?rep=267215 ואותו מאמר גזעני: http://www.haayal.co.il/story?id=379&NewOnly=2 ומאמר התגובה של העורך הראשי דאז: http://www.haayal.co.il/story?id=385&NewOnly=2 והמדיניות של האייל: http://www.haayal.co.il/policies
דובי קננגיסר בתאריך 12/12/2004 4:03:05 PM
תגובת כן רשמית

גב' אדלבאום. כמה דברים להבהרת הדברים שנאמרו אודות האייל הקורא: א. את לא "הערת על הגזענות" שבאמירה, אלא התלוננת על "שיקולי העריכה" של המערכת. כלומר, קראת לצנזורה. כפי שהעירו לך (ראי ב'), המערכת לא נוהגת לצנזר תכנים, מרגיזים ככל שיהיו, ובתנאי שהם לא מהווים, למיטב הבנתנו, עבירה על החוק. אז נא להציג את הדברים כהוויתם: את דרשת צנזורה של עמדה שאינה נאה בעיניך, ולמרבה הפלא, לא זכית בתגובה מלבבת ומלאת חיבה. ב. בניגוד למה שהשתמע מדבריך לעיל, התגובה שקיבלת לא הייתה תגובה רשמית של המערכת, אלא תגובה של כותב אלמוני. ג. לבסוף, עד כמה שאני מצליח לראות בדיון הזה, יש רק אדם אחד ש"הסכימו ביניהם" שלא יתכן וגו'. האדם הזה לא הזדהה, ומופיע כאייל אלמוני. אף אחדאחר בדיון לא הביע עמדה דומה לכך. מה, בעצם, האינטרס שלך בהצגת האייל הקורא כאתר שתומך בגזענות או שרבים מקוראיו הם גזענים? בברכה, דובי קננגיסר עורך, האייל הקורא נ.ב. בתחילת שרק הראשון, רואים את שרק יוצא מבית שימוש, לאחר שספר האגדות שימש לו כנייר טואלט. בהצלחה עם הילד.
ניר בתאריך 12/12/2004 4:18:43 PM
ללא נושא

תראי, איריס, אולי בכל זאת יכול להיות שהכור בסדר?
איריס [אתר] בתאריך 12/12/2004 5:03:28 PM
לדובי

דובי, הוא (שרק) רק יוצא מהשירותים ושמתי לב לצנזורה של מה שקורה בפנים בקשר לתגובה שלך, כמו שהגבתי בדיון עצמו...שיהיה או הגירסא הארוכה (אתה לא חייב להמשיך מכאן, העיקר כבר נאמר) לא, אין לי חו"ש שום עמדה לגבי האתר עצמו, לא בדקתי אותו לעומק, ויש אכן תגובות די דעתניות שם, לפעמים קצת מעבר לנדרש. חשבתי שכותרת לתגובה כמו שהיתה שם וחזרה שוב ושוב בקשר ל"מדינת יהודית" וה"ערבי" שהוא נשוא הרשימה...נו, איך לאמר אפשר גם בלי הסגנון הזה. אבל זה דוקא יעלה את אחוז המשתתפים שלכם למעט אולי במגזר הערבי שממילא לא ניראה לי היעד. לא יודעת אולי זו רגישות יתר של מישהי שחזרה לארץ, וחושבת שאם למשל היו כותבים את זה על "יהודי" היתה קמה צעקה בינלאומית על האתר אם לא היו "מורידים" את כל הסרבר שאירח אותו באיזה הפצצת סייבר נזעמת בשביל דברים כאלה יש עורך. לא צריך לצנזר את ההודעה אבל אולי לפרסם לצידה הודעה מטעמך למשל שמסבירה מה שטעון הסבר למי שעלול להיפגע מזה. עם אפשרות לתגובה מאזנת
איריס [אתר] בתאריך 12/13/2004 1:25:23 PM
תגובה קצרה

דובי ישפטו הקוראים הרי הקישורים נמצאים שם בשביל זה. אני לא רוצה להעמיד את הדברים על דיוקם כדי לא למחזר את האמירות האלה פה.
איריס [אתר] בתאריך 12/13/2004 2:07:19 PM
לניר

אולי תפרט למה אתה מתכוון ואז אפשר יהיה להתייחס למה שכתבת.
איילת בתאריך 12/14/2004 11:54:52 PM
ואפרופו שרק

בפעם השניה (והאחרונה) - הציטוט בו השתמשת כמוטו הוא של הלורד פארקוואד ולא של הנסיך פארקוואד.
איריס [אתר] בתאריך 12/15/2004 5:48:28 PM
תודה

איילת, נשאיר את הטעות, אם זו טעות, כאות לאנושיות ותודה
איריס [אתר] בתאריך 12/16/2004 8:37:37 PM
ללא נושא

איילית אני יודעת שזה יישמע פנטסטי אבל אני עדיין לא מסתדרת עם העריכה וכל האופציות ופשוט במקום תשובה יוצאת לי מחיקה. אני מעריכה את ההערות והתחקיר חינם, ויכול להיות שאשתמש בזה בעתיד. שוב סליחה על התקלות, אני חושבת שבינתיים אנטרל את התגובות בכלל,
איילת בתאריך 12/21/2004 6:48:29 PM
א-הא

ביקורת או לא ביקורת, העיקר שאת "תלמידה נצחית".
ליאור [אתר] בתאריך 12/22/2004 12:02:40 AM
לאיילת

get a life
לול בתאריך 12/27/2004 3:07:53 PM
ללא נושא

http://www.notes.co.il/sharabani/8545.asp

בפרופורציה נכונה

בפרופורציה נכונה
חסר אור, חסר חום, והנס היחיד בחנוכה היה היעלמותו של יום, כך יצא לפחות לפי הדלקת הנרות שלי . אז שמתי בצד את הדברים הגדולים, והכנתי סנדוויץ קל, לפיטום ונחמה, שתי פסקאות על אוכל ובאמצע פרוסה דקה של הגיג עצוב. בגלל העיצוב המגעיל, לא חייבים להישאר עד הסוף, מבט על, ולצאת.

לחם א'
בחורף אני מחפשת תוספת סלט שונה, לא הסלט "הערבי" המושלם או הטבולה של הקיץ, משהו אחר. השבוע נזכרתי במשפחת סלטי הוולדורף, סלט המתבסס על רוטב מיונז חמוץ מתוק, ושילובים שונים של ירקות, פירות ואגוזים. סלטים אלה משלימים את מאפי החורף והתבשילים הכבדים מלוחים וגם משרים חגיגיות כלשהי, ולו רק בגלל האננס. במשפחה הזו אני כוללת גם את סלט הגזר האמריקאי ווריאציות נוספות על אותה מנגינה.
דיסוננס
סלט גזר אמריקאי גזרים מגוררים דק דקאננס חתוך לקוביותצימוקי ענקאגוזים או שקדים לפי הטעםרוטב המיונז (הרבה מיונז, ורצוי מסוג טוב), קצת לימון, קצת סוכר, קצת מלח ומה שמתחשק עוד למשל פרוסות תפוזים אפשרות גיוון אחרת לחורף היא הסלטים החמים שדורשים קצת יותר מאמץ ותזמון. במשפחה הזו אני כוללת גם את סלטי הפסטה החמים, אפשר עם עגבניות שרי, ארוגלה, שמיר ופטרוזיליה או בזיל כמובן, ושוב מיונז מדולל או על רוטב על בסיס שמן זית והמון שום. לבסוף, הסלטים ה"תאילנדים" (ככה אני מכנה אותם) שילובים שונים של הקפצות ברוטב סויה (מקלות גזר, מקלות פלפל, פרחוני ברוקולי וכולי), בתוספת שקדים מטוגנים או פקנים ממותקים, ולמהדרין – רוטב בוטנים (על בסיס חלב קוקוס שאפשר היום לרכוש בכל מכולת, בקופסת שימורים). מן המטבח המזרחי, זו עונת המטבוחות, סלט מבושל שאפשר לקנות מוכן, או "סלט" מחית הדלעת המבושלת עם עריסה ותבלינים.לבסוף יש גם סלטי תירס חם, אני אוהבת פשוט תירס חם עם חמאה מומסת שמיר ומלח, אך אפשר להוסיף גם גמבה או לעבור לרוטב עגבניות שקשוקאי. פרוסת הגיג כואב באמת

חברת הבקרה (תיאוריה וביקורת, ז'יל דלז) חשבתי לכתוב מאמר רושף על מצב הגנים ביפו, מאמרים שפורסמו בשבועיים האחרונים על מאבקי הורים לשפר את התנאים של הילדים (זכות לבוא עם חיתול – בעיתון הארץ, או הזכות לגן בלי סכסוכים בין סייעות לגננות), ולחתור לניתוח של שורשי ה"ביורוקרטיה הטוטאליטרית" בישראל. אחר כך גלשתי לנתוח של האינטגרציה שסוף סוף נקברה קבורת חמור, ולנוהל הנורא של שימוש בילדים כמקדמי פרוייקטים לאומיים ואידיאולוגיות "גדולות". כן, היתה גם הנקודה המעצבנת של ה"שומר" הנצחי בגנים, שריד לימי הטרור שהותיר בעיקר מקומות עבודה לגברים בלבד, ושלטי ענק של הסוכנות היהודית. בקיצור, הגן או בית ספר כמיקרוקוסמוס של חוליי הציונות. לבסוף, ולאחר שהטיוטה נמחקה על ידי המחשב משום מה, ירדתי מזה. מה שנותר לי כחוט מקשר הוא מונח חובק כל "חברת הבקרה", המעבר מדיסציפלינה לעבר הבקרה המעודנת, הבלתי מוגבלת בזמן, החמקנית. אם פוקו ניתח באזמל דק את מבני השעבוד והכוח של החברה הקודמת (חברת המשמעת) הרי ממשיכיו עושים זאת בעניין החברה החדשה, חברת הבקרה. אצלנו רשמו על קירות בית הספר "כלא דה שליט", והיום הקירות הם בתוכנו, כל יחיד בעצמו מהווה זירה למלחמת המעצמות. זה מתחיל כבר בגן, וכל מה שרציתי לכתוב זה רק דוגמאות.
אילוסטרציה לכתוב : חולדה שאולפה לגלות מוקשים, אפריקה 2004

לחם ב'
טוב, אז פשטידות האמת שהתעצלתי לחפש בניירות את המתכונים של שתי פשטידות שאני מעניקה להן ציון גבוה במיוחד, והן אלה שאילצו אותי לחזור לוולדורף בתור הסלט המלווה. ידוע שילדים לא מתים על פשטידות, אבל מצאתי שתיים שהבן שלי אוכל, ולפעמים רוצה עוד מנה. אחת מבצל והשניה מישמש שבין קוגל, עוגה ופשטידה, לא חשוב העיקר שזה טעים וגם בריא. יכולתי לעשות חיים קלים ולהפנות לספרים מהם נלקחו המתכונים אבל זה לא הוגן, לכן אעשה פה את השירות לציבור האמהות המעוניינות בגיוון. פשטידת בצל קצצי חמשה ששה בצלים לבנים וטגני לשקיפות במאה גרם חמאה. לקראת הסוף להוסיף כוס שמנת לקצפת וערבבי שתי דקות, להוריד מהאש ולצנן. להוסיף 3-4 ביצים, 4 כפות קמח תופח, כף גדושה קורנפלור, וכל הזמן לבחוש וליצור תרביך אחיד. להוסיף מאה גרם גבינה צהובה מגוררת (או חצי וחצי פרמזן)תבלינים מה שאוהבים. משמנים ומקמחים תבנית פאי קטנה (אני משתמשמת בחד פעמיות) ו לאפות חמישים דקות בערך במאה שמונים מעלות. לקוח מספר הפשטידות של קובי בר, שאני לא כל כך אוהבת אבל הנה "יציאה" טובה. הקוגל המוזר מספר מעולה לערבב בקערה אחת גדולה 3 תפוחי גרנד מקולפים וגרורים, 8 גזרים כנ"ל, חצי כוס כרוב לבן ברצועות דקות, כוס קמח מצה (אפשר לנסות קמחים "עבים" אחרים מחנויות הטבע) 2 ביצים חמישים גרם מרגרינה מומסת כפית מלח, ציפורן מוסקט וקינמון לפי הטעם, חצי כוס סוכר חום או לבן, חצי כוס דבש (אפשר גם מתמרים). לשמן שתי תבניות מוארכות ולחלק בתוכם את התערובת. לכסות ולאפות 40 דקות במאה חמישים. להוריד את הכיסוי ולאפות במאה שמונים עוד חמש עשרה דקות. יאמממי. זה מתכון מספר שאני מאד אוהבת לפסח של נירה רוסו, ומשתמשת בו כל השנה, לפעמים מחליפה את המצה במשהו אחר בעל אותו מרקם. המנה הבשריתלבסוף רוטב בולונז כמו שאני אוהבת, טוב לפסטה, וגם בלי פסטה. לקוח מספר מצויין אחר של קלאודיה רודן מטבח ים תיכוני. ספר חביב עלי כאשר אני במשבר כדורי בשר, יש שם מבחר די גדול של קומבינות בשר טחון, שהילד לא ישתעמם. מטגנים בצל גזר וגבעול סלרי קצוצים בשמן זית עד לרכות. מוסיפים חצי קילו בשר טחון (בקר או כבש או שניהם) עד שהצבע משתנה. מתבלים במלח פלפל ומוסקט ומוסיפים עלי דפנה, מיורן וגבעולי פטרוזיליה . מוסיפים כוס וחצי יין אדום ושתי כפות גדולות של רסק עגניות. לערבב טוב ולבשל על אש גבוהה עד שהנוזלים מתאיידים. מוסיפים קופסא גדולה מאד (829 גר) של עגבניות מקולפות (או למהדרין 6-7 עגבניות טריות שעורן נקלף) ומבשלים על אש קטנה שעתיים שלוש חצי מכוסה. אממממ...משובח.
כישורי הישרדות בישראל, לאכול תוך כדי עלעול בקטלוג חרקים
לבסוף יש לנו פה הצעה לארוחה לקטין שיכולה להחזיק כמה ימים במקרר ולהשביח. פשטידת בצל עם סלט וולדורף, לצד פסטה בולונז. לקינוח....גלידה שאני קונה במשקל מ"ויקטורי" בגביעי הופלה האיומים האלה.
קיסם עם שאלה
עכשיו, תורי לשנורר. מחפשת מתכונים או הגשה של כבד עוף...שמעתי שזה בריא אבל די מגעיל לטפל בכבד, ומה שעשיתי יצא יבש וחונק.

פורסם ב 18 בדצמבר 2004 15:38 במדור יומן בישולים, תזונה ואוכל
אפשר למצוא עוד רשימות

אותנזיה

שיר - אותנזיה
יעילות

אוֻּתֳּנֶזְיָה אִמָּא תָּמִיד אוֹמֶרֶת צָּרִיךְ לֲעַשוֹתמָּה שֶהָמוֹרֵה אַמָרהַרוֹפֵא אַמָר וְשִמְעוֹן פֶּרֶס גָם. בְּאָמֵרִיקָה שַלְחו אוֹתִּי לִפְּסִיכִיאָטֹורשְקָרָא לְעָצְמו מנחה הנשמותבְּאָנְגְלִית זֵה נִשְׁמָע יוֹתֶרְ וּבַמָאפְיָהּ קוֹרְאִים לָזֶה"המורה" כַּתָּב מִרְשָםּ מֶקוְּשָקש אוַּלי לָּטִינִיתלְהִתְאָבֵּד מִיָידמִן הַקוֹמָה השֶש עֱשְרֵה בְּמָלוֹןבתל אביבמֶעָל הַקוֹנְסוּלִיָה הָאֲמֵרִיקָאִיתשג'ורג' טֶנֶט יאֹכָל אֵת הָלֵבוְשָׂם בַּיָדעִם עוֹתֵק לאמא הִסְתָּכְּלָהְ וּמִיָיד הַלְכָה לְשָלֵם בְּמסטרקארד

שְהֹוצִיא לָהּ הָסְנִיף שֵל מפלגת העבודהוְהִסְתַדְרוּת הַמוֹרִיםלִפְקִיד הַקָּבַּלָה שֵל הַמָּלוֹןאיריתי צָּרִיךְ לַעֳשוֹת מַה שְהָרופֵא אַמָר, אָחֵרֵת לֹא תִהְיִי בְּרִיאָהאַל תִּהְיי עַקְשָנִיתהַמּורה אָמָרוְשִמְעון… טראח !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
Relationship between height of falls (x-axis, in meters) and Injury Severity Scores (ISS). * = survived fall, + = fatal fall. [Source: Bostman, O.M., 1987] Details in "Suicide and Attempted Suicide" pp378-80.

כל הזכויות שמורות למחברת, יפו 9/04

פורסם ב 19 בדצמבר 2004 08:49 במדור שבבי יצירה
אפשר

מוחדיסק

מוחדיסק
המוֹחֳדִיסְקְ שֶׁלִּי נִיגנב לָאַחֲרוֹנָהעַל יְדֵי שֵירוּתֵּיהַבִּטָּחוֹן שֶׁל אִירָאן וְהוחְזָר לֲאֳרֶץ בְּעִסְקַת חִילוּפֵי שְׁבוּיִים-
First and foremost, 'provoke' your own conscience to avoid severe outer conflicts.
כְּמוֹ אֶתְרוֹג בְּקוּפְסָא מְרֻפֶּדֶת (קלקר מהודר) בַּחֲמַת זַעַםקָרַערֹאשׁ הַשַּׁבַּ"כּאֶת הָעֲטִיפָה וּבְתוֹר עֹנֶשׁ עַל כָּךְ
שֶׁנִּגְנַבְתִּימַחַק לִיאֶת כֹּל הַזִּכָּרוֹן; וּלִבְנִי עָקַר אֶת הַשִּׁנַּיִם נְהַג הַמּוֹנִית שֶׁשָּׁמַעאֶת הַסִּפּוּראָמַר אֵין בְּרֵרָההָעֲרָבִים שׂוֹנְאִים אוֹתָנוּ

כל הזכויות שמורות למחברת, יפו 2004

פורסם ב 27 בדצמבר 2004 04:52 במדור שבבי יצירה
אפשר למצוא עוד רשימות

הצעה לתסריט

טלויזיה ישראלית
סוגה : מדע בדיוני

תמצית-רקע: הסדרה מתרחשת ב- 2012-2020 ודנה במצב בדיוני-עתידני שבו ישראל נחשפת למתקפה מתוחכמת של צאצאי המדענים הנאצים שהועברו לארה"ב לאחר מלחמת העולם השניה, והשתלבו בנאסא ובסי.איי.איי וכן בתעשיות הנשק האטומי והימי. בחשאי, קושרים הנאצים וממשיכיהם קשר להשמיד את היהודים בעולם בצורה מתוחכמת ובאמצעות חדירה סמויה למוח, לנפש וגם לתשתית החברתית של ישראל. גורם נוסף המסייע להם מבפנים הוא גרעין סודי של נאצים שהגרו לישראל בעצמה, במסווה של ניצולי שואה, והם אלה שבעצם יזמו את מבצע אייכמן בתור חיסול חשבונות פנימי ומתוך קנוניה מתוחכמת תוך כדי המבצע. הסדרה מטפלת במצב שבו ישראל כבר נשלטת כמעט לחלוטין על ידי ה"תא" ועל ידי שכבה שלמה של משתפי פעולה אשר הושתלו להם רכיבים זעירים במוח ובחלקי גוף אחרים. גולת הכותרת של המבצע הנאצי הוא "פיצוח" הקוד הגנטי של היהודים ומכאן השתלטות על היכולות הרוחניות של היהודים לצורך רכישת שליטה מוחלטת בעולם כולו.
בעת שמתרחשת הסדרה הנאצים כבר הקימו מושבה על מרס, וחברו עם "חוצנים" שהם בעצם מעין ישויות נטולות גוף ("רוחניים") המסייעים להם בהשתלטות על הגזע האנושי, עד שהם מבינים מה בעצם קורה ומשנים את המדיניות שלהם. הסדרה מסתיימת בדרמה מותחת עצבים, שבה מתברר לקומץ המתנגדים בישראל, חבורה קטנה של "זרוקים" שהיו קצת מנותקים ממה שקורה וגרו באיזה ישוב לא מוכר בגליל, ביחד עם בדואים ומחלקה שלמה של מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי - שישראל עומדת להיות מושמדת באמצעות הנשק האטומי שלה, וכי הנאצים מתכננים גם מבצע מתוחכם בו זמנית של הפללת כל היהודים הנמצאים בארצות הברית שיכשיר את הרקע להשמדתם ההמונית. החבורה מנסה למנוע את השואה הגרעינית ברגע האחרון.
מדובר על 12 פרקים בסדרה. הראשונים מטפלים ב"מה קרה בעשרים השנה הקודמות" לזמן התרחשות הסדרה. והצגת הדמויות הראשיות.
מונרך - האיש שבראש תא הנאצים (זהו בעצם היטלר לאחר שהקפיא את עצמו במעבדה קריונית וקיבל גוף חדש בטכנולוגיה מיוחדת של נאסא).
סיימון בז - מנהיג ישראלי המשתף פעולה עם הנאצים החדשים תמורת טכנולוגיה חדישה המבטיחה לו חיי נצח.
אסתר - אשה, חצי יהודיה הנמלטת ממעבדת שטיפת המוח של הנאצים ומגיעה לישראל. לאסתר שתל במוח, ושתל בטבור הממשיכים לשלוח למרכז העצבים שלה עינויים קשים והוראות. היא מנסה לפתח שיטה להתמודד עם השליטה האלקטרונית ולשכנע את אלוהים שיעשה משהו בקשר למצב העולמי. אסתר שייכת ל"מודל פרוטוטיפ" של זונות יהודיות ממוחשבות שנועדו לספק את הצרכים המיניים של האליתות של הנאצים ובעת הצורך, באמצעות פיתוי, לסחוט ולחסל מתנגדים פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים. אסתר מגלה כי הגוף שלה, וחלק גדול מן המוח שלה כבר אבודים, ופועלים אוטומטית כפי שתוכנתו. אבל היא מצליחה לאתר חלק במוח, שעוקף את התכנות, ומסוגל לאפשר לה שליטה עצמית חרף התוכניות שהוזנו לתוכה. היא מנסה להעביר את התגלית שלה לכמה שיותר מתוכנתים.
עיסא - גבר פלשתיני - סוכן ביטוח ברמאללה נשוי ואב לשלושה ילדים, המנסה לחיות חיים "רגילים" בתוך הכאוס סביבו. לבסוף, ובלית ברירה הוא נשאב לאירועים הדרמטיים ומגלה שהוא בעצם יהודי שנשלח בילדותו על ידי אמו למשפחה פלשתינית להסתירו ממשטרת הגנטיקה. אמו נהרגה לאחר מכן על ידי הנאצים כיון שניסתה להעביר את המידע על תוכניותיהם לכלי התקשורת. במהלך הסדרה הוא מתפתח והופך לאחד ממנהיגי המרד, לאחר שהוא נמלט ממחלקה סגורה אליה נשלח במסגרת ניסוי מוח אכזרי במיוחד הבא לבחון כיצד להפוך ערבים לרובוטים לעבודות שחורות וכיצד מגיבים ערבים דוקא לוירוסים קטלניים מסויימים. במהלך הסדרה הוא מתמודד עם שאלות של זהות מינית, לאחר שמתברר לו שהוא בעצם גם הומוסקסואל, שהדחיק את נטיותיו לאחר שנשיא ארה"ב הכריז על ההומואים כ"ארגון טרור" ופתח במבצע לאיתורם ולהעמדתם לדין.
עמיאל - בכיר במנגנון האטום של ישראל אשר מתפקד כ"קאפו" של הנאצים בישראל, ומעמיד לדין כל מתנגד באשמה של "בגידה בעם ישראל". בסוף הסדרה הוא עומד מול אחת מבנותיו המצטרפת למחתרת, ומנסה להתנקש בו.
דב אמון - המדען הראשי הממונה על טכונולוגיית שטיפת המוח בטכניון, בנו של נאצי אשר היגר לישראל במסווה של ניצול שואה והפך לבכיר בשירותי המחקר הבטחוני.
אלוהים - מה שקורה לו מתחילת הסדרה, ואיך הוא מתפתח לקראת סופה.
חנמאל - יישות חוצנית ("מלאך") המלווה את מבצע הכיבוש של מרס ויישובו.
השטן - שבמשך הסדרה פועל באמצעות "בני אדם" שונים, בתחילת הסדרה הוא פועל באמצעות זוג אפור לכאורה הגר בעיר שדה ישראלית, ובאמצעותם מפתח את השיטה להשמדה עצמית של קבוצות, משפחות עמים. בסוף הסדרה הוא חושף עצמו בגלוי, כ"רב מקובל" העומד בראש כת עצומה, המסוגל להשתלט על "מיתוסים", כלומר על מרכזי האנרגיה והליבידו האנושיים העוצמתיים ביותר (הארכיטיפים שבלא מודע הקולקטיבי) ולרתום אותם להשמדת המונים. הוא מודה לבסוף כי מקור האנרגיה החזק ביותר שלו הוא האשמה הנטועה בבני אדם.

חלק ראשון בסדרה השנה 2012, בארה"ב נבחר שוב הנשיא בוש, לקדנציה שביעית, לאחר ששינה את החוקה וביטל את ההגבלה על היבחרות חוזרת. הוא יושב בחדר הסגלגל בבית הלבן, שותה בירה צוננות ומנהל ישיבת מטכ"ל של הצבא האמריקאי.

כל הזכויות שמורות מאד למחברת המחפשת תקציב לפיתוח תסריט.

פורסם ב 27 בדצמבר 2004 05:25 במדור שבבי יצירה
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

שירה של תעשיית המוות

שירה של תעשיית המוות
בזמן שבין התאונה לעדות, השירה היחידה היא זו היוצאת תחת ידם של תעשייני המוות, בשיווק תוצרתם.

משוררים מרגישים התייבשות וקוצר יד אל מול שירת המוות במציאות. ישנן תקופות בהן מפגרת היכולת המילולית האנושית אחר האירועים. במקרים אלה, כמו באירוע טראומתי מכונן, נאלם האדם אל מול ההתרחשות. במרווח הזמן שנוצר, אותו חלל שחור ללא אור תודעה, קורה הנס של הבריאה. ובראשית היתה המילה, או אדם המכנה את הדברים ב"שם", המעשה האלוהי של סגירת התוהו באמצעות כיבוש מילולי של הכאוס. הדוגמא האחרונה היתה השואה, אבל היו עוד אירועים כאלה. השבועיים האחרונים, עת החגים והניסים, היעדר האור ושלטון החושך המתפקע מפוטנציאלים שטרם נולדו, היה "זמן ללא מילים" שכזה. משהו שחור מתרחש ומבקש להיוולד, אך אינו רשאי לעשות זאת בטרם תינתן לו מתנת המילה. לבסוף זה התפרץ שם באסיה הרחוקה, תזוזה טקטונית, שקדם לה דיווח תמוה על ספק חפץ ספק מטאור שנפל באור נגוהות ליד אינדונזיה, התרעות על פיגוע, משרד החוץ היודע מראש את הנזקים שהוא עומד להשפיע על החיים בכדור הארץ ומנדב באבירותו התרעה חדת לשון וכפולת סכין. טלי פחימה העירה מן הבור שדים ומרתפים, משורר צעיר ובעל מקצב רוסי נעצר לחקירה, יצחק לאור עשה את הבלתי יאומן ופתח כתב עת לאור המבקש להיכנס בשערי העברית הננעלים על כלא "קציעות". קבלן שיפוצים גדול ברח מעיראק חרף הרווחים שהובטחו לו. הקבלנים האלה מבינים רק כוח. קרב "סְפִּינִים" בין איראן לישראל. עצרו מרגלים לטובת ישראל, תפסנו אותם על סדרת טלויזיה שבה לוקחים רופאים ישראלים אברים מפלשתינים. תיקו - והציבור נותר באפילה. קרבות ה"סְפִּינִים" מתנהלים בין אליתות הידע, וחלק מכללי המשחק הוא להותיר את הציבור בכל העולם באפילה. אני ארמוז, אתה תרמוז, אבל אסור לחרוג מהכללים, ההמונים הם בני הערובה של כולנו. דברים נוראים מתרחשים. וברור שיש פער זמנים הכרחי בין התרחשותם העיסתית לבין תפיסתם במילים, הזעזוע, האימה, הטראומה, כל הזמן שמותיר לשטן אפשרות להמלט למחתרת ולהתארגן מחדש. משהו נורא מתרחש והבטן יודעת כבר שעוד מעט קט זה יצא לאור המילים והמודעות, אולי אפשר עוד קצת זמן להתחבא בחושך האילם, לא להניח למילים לחרוש את הדרך לתודעה ומשם בחזרה לקרביים המתהפכות. בזמן הנביטה קורים דברים מוזרים, ואת מקום השירה תופסים האירועים הנפרשים כמו כתובת על הקיר, כמו פטיש על הראש, מאיצים במוח העצל והמתפנק. בזמן הזה בידוע נעצרים משוררים, בבחינת מעצר מנהלי מונע למילים עצמן. השטן אוהב את שעת ההלם האילם שבין המעשה הנורא לחשיפתו והוא מתאמץ להאריך אותו גם כן. זו זמנה של השירה הגדולה ההולכת להיכתב, המילים החדשות שיומצאו כמו רפואה צורבת לפצע פתוח שהתגלה, קפיצת מדרגה אנושית ותרבותית שממתינה אחרי הפעימה האחרונה של חוסר התודעה. התענגו על הזמן הזה המתקתק כפצצה שכבר התפוצצה, אך תמונתה מתעכבת שנות אור בטוסה משדה הקרב אל מקלטי המילה. התענגו על השמש המלטפת את הרחוב החוגג את הרגעים האחרונים של התקופה הישנה, חישבו על השירה כמו על גוויות צפות באינדונזיה, נרקבות ומגדלות כבר את המגיפה הבאה.

איזו שירה גדולה מחכה לנו.
בדרך כלל, חמישים שנה אחרי, מוצאים גם את הדו"ח שחמק ברח אל הממונים, והושתק ביד בוטחת, על ידי שני הצדדים. מחבר הדו"ח נמצא חי וקיים ובועט בשולי התודעה, בבחינת מי שהעז להקדים את זמנו ולהפריע לברית ההסתתרות בחשיכה שבין התליין לקורבנו. תמיד הוא יישאר בחיים כדי להעיד שבסופו של דבר הכל כתוב והרשות נתונה.

מקום להשוואה

מקום להשוואה
הצפייה המורבידית באסון הצונאמי - מעשה טבע - מתחילה להמחיש לי גם את מימדי השואה. מה זה ששה מיליון יהודים מתים ? ומה זה מאות מיליונים חללים של מלחמה מעשה ידי אדם.

פורסם ב 28 בדצמבר 2004 14:19 במדור שבבי יצירה
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

ובאותו זמן במקום אחר

ובאותו יום, במקום אחר....
בזמן הצונאמי...

שמעתי שבארץ מחלקים מריחואנה בשביל לשכוח.



ובארצות הברית, ממש באותו
יום, מחלקים "אקסטה" להשלים עם המוות.

פורסם ב 29 בדצמבר 2004 21:08 כלים

אולי השם יעזור

אולי השם יעזור



קראתי לאחרונה על עתירה ההולכת ונרקמת לְבַקֵּשׁ מבית המשפט, לְהוֹרוֹת למשרד הפנים, לִרְשֹׁם את העותרים כישראלים בסעיף הלאום. דבר העתירה הוליד ויכוחים סוערים על משמעות השינוי המתבקש מ"יהודי" ל"ישראלי", וכרגיל החרבות עפו, צחצחות לשון, קללות נמרצות, ויכוח אידיאולוגי בסגנון המוכר מספרות הגולאגים. אומרים לשֵׁם יש גם משמעות, והוא יַעֲזֹר אם לא משהו אחר (כמו קלשונים, רובים, ועמודי תלייה). כל העניין הזה הזכיר לי שיר שכתבתי לאחר ביקור במשרד הפנים, בו ביקשתי להפוך את הגלגל ולשנות את השם "הַמְּעוּבְרָת" לְשָׂרִיד הגלותיות שהיה קודם לכן. וזה מה שקרה שם...

בּאבּי יַעַר
לידה מחדש


מוקדש לְמִשְׁרָד הִפְנִים בִּילְהַה מִמִּגְדָּל שָׁלוֹם הִזְמִינָה אֶת הַתִּיקמֵהַלִּשְׁכָּה הַמְּחוֹזִיתלְהָשִׁיב לַנִּמּוּקִים שֶׁלִּילְהַחֲלִיף אֶת הַשֵׁם סִפּוּר אָרֹךְ- אָמַרְתִּי לָה -בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁיםאַבָּא חָזַר גֵּאֵה מֵהַמַּחֲנֶה בְּאָלַבָּמָהנָתְנוּ לוֹ דַּרְגּוֹת חֲדָשׁוֹתוְכַמָּה גִלְיוֹנוֹת בּוֹהֲקִים שֶׁלפְּלֵייבּוֹיוְ - MAD בִּתְמוּרָה רַק דְּרִישָׁה קְטַנָּהלְהַחֲלִיף אֶת הַשֵּׁםשֶׁיִּהְיֶה גֵּאֵהיַעַרכְּמוֹ בָּאבִּי יַעַר.וּמֵאָז אֲנַחְנוּ מֵתות כֹּל שָׁנָה עַרֵימוֹת עְרֹמוֹת שֶׁל יְלָדוֹתיֵהוּדִיוֹתגֵּאוֹתוהַכֹּל הִתְחִיל מֵרָדָארוּמִּבְצָע סּוֹדִי. בִּילְהָה לַגְמָה מֵהַתֵּה שֶׁל וַעַד הָעוֹבְדִיםוּפִהֲקָה -נְחַכֶּה לַתִּיק מֵהַלִּשְׁכָּה



כל הזכויות שמורות למחברת @ יפו, 9/04





פורסם ב 30 בדצמבר 2004 17:53 במדור שבבי יצירה
אפשר למצוא עוד

צבע הציפס

צבע הצ'יפס
מזה כשנתיים אני מתמודדת עם תעלומה מציקה. כל יום אני מכינה צ'יפס לבני, שאינו מסכים לסיים יום בלי מאכל עממי זה, ולא מבינה מדוע צבעו חיוור ודהוי לעומת הצ'יפסים המוגשים במסעדות שזו התמחותן. ניסיתי את כל סוגי התפודים, השמנים והסירים ונותרתי עם אותו צבע צהבהב שאינו מתקרב לפז הכתום-אדמדם של "צ'יפס כמו שצריך". גם בני כבר הבחין בהבדל והעיר על כך כמה פעמים באוצר המילים של בן ארבע. בשבוע האחרון אירע לי נס קטן, בבחינת "התגלות" של ממש, שכדרכן של אלה, התרחשה לגמרי במקרה. זה היה היום הראשון של בני בגן, סוף סוף כאשר חגג יום הולדת ארבע נכנעתי לתביעת המציאות ושלחתי אותו מן הבית לעולם האכזר. בתור פיצוי, עמדתי והכנתי לו ארוחת גורמה משובחת. עוף אקזוטי,
ברוטב תפוזים ומעדן מנגולד מוקרם בגבינת צ'דר. את העוף הוא אכל בתיאבון, אבל את מעדן המנגולד פסל כ"פיצה ירוקה ממש לא טעימה", ודרש את מנת הצ'יפס. באי רצון חזרתי למטבח וחתכתי את התפוד המסורתי. מתוך עצלות, השלכתי את המקלונים לשמן המשומש מטיגון העוף שקימחתי קלילות. הרגשתי קצת אשמה שאינני מדיחה את הסיר ומשתמשת בשמן זך ונקי, ולהפתעתי מעז יצא מתוק, לאחר דקות טיגון הבחנתי בזהוב הכתום הזה, המוכר לי מן המסעדות. בני היה מאושר לקבל סוף סוף את הדבר האמיתי ומרוב התלהבות צרב את לשונו בצ'יפס הרותח, ואני, גם אני הייתי מאושרת. התשובה היא אם כן, שצבע הצ'יפס משביח אם השמן שימש קודם לטיגון בשר כלשהו בקמח מתובל. אז הנה, לאמהות המסורות, פשוט אל תשפכו את השמן. למען ההגינות אני חייבת להוסיף שלאחר כמה ניסיונות כאלה, שככה התלהבותו של הפעוט, והוא ציין בפשטות ש"הצ'יפס מלוכלך". אופציית גיוון לימים קשים היא שימוש בבטטה במקום תפוח אדמה, אבל הילד במהרה לומד לאמר :"רוצה את הצ'יפס הצהוב" כיון שבטטה זה בריא מידי.

פטנט שתייה לילדים ביפו : כאשר גרנו בחו"ל למדנו להתפנק עם קרטונים קטנים של שתיה טבעית. כל הילדים הקטנים מצויידים בקרטון שתיה אישי קטן, שאליו צמוד קש, והמוצר נמכר במגוון רב של טעמים, בדרך כלל כתריסר באריזה. כך נהנה הילד ממיץ טבעי באריזה אישית נוחה שלא נשפכת וקלה לנשיאה לגינה או לגן. בארץ חיפשתי מוצר מקביל ומצאתי לבסוף, במכולות של יפו, מיץ מצרי הנמכר באריזה קטנה של 200 מ"ל עם הקש הצמוד. הקרטון מכיל 27 יחידות ועולה בין 24 ל 30 ₪, תלוי במכולת. בכל מקרה מחיר סביר מאד, והאיכות גם היא סבירה אם כי לא מדובר במאה אחוז מיץ. מופיע בטעמים מנגו, גואבה ותפוחים, ללא חומרים מלאכותיים. לדעתי, כדאי לרכוש כמה קרטונים ביפו, גם אם מתגוררים בתל אביב.

פורסם ב 18 בנובמבר 2004 20:10 במדור יומן בישולים, תזונה ואוכל 2 תגובות
k = "gfhw%6YW8YUSR5yhsr7894g(wr*yT7ISYIL8u&u& 8BY6WYU76W5&*JKQ87BT5HS56/ yw$a^96^u#%WB5U";



שם:

דואר:

אתר:

כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:

העתיקו את הקוד:

מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
חייש בתאריך 12/2/2004 11:46:38 AM
שימי לב

שאת טיפה'לה מרעילה את הילד שלך, כשאת מכינה לו צ'יפס בשמן "משומש". הצבע הזהוב של הצ'יפס מופק משמן שעבר חימצון. לא מאד בריא. אגב, בשביל גוון וטעם מושלמים, תכניסי את הצ'יפס לשמן עמוק רותח "טרי", תוציאי אותו כשהוא מתחיל לקבל צבע (משהו כמו 7 דקות), תני לו לנשום איזה חמש דקות בחוץ ואז תחזירי אותו לשמן הרותח. הטיגון הראשוני אוטם את הצ'יפס ומונע מה"בפנוכו" להיות ספוגי ושומני.
בית ראשון בתאריך 12/2/2004 5:47:56 PM
גונים

מקור הצבע בטמפרטורה של השמן שאינה גבוהה דיה בכיריים הביתיים ואפילו בסירי הטיגון החשמלים



שם:

דואר:

אתר:

כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:

העתיקו את הקוד:

מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

פיצויים על מה שעוד יהיה

Splinters - שבבים
Some of you may die...but it's a sacrifice I am willing to make - Prince Farquad,Shrek
פיצויים על מה שעוד יהיה
ביקורת על מושגי יסוד
מידי פעם מגיעים אלי אנשים המבקשים עצה הקשורה לעיסוק המקצועי הקודם שלי. במשך כמה שנים עסקתי בייצוג וייעוץ משפטי בעניינים המעלים שאלות מתחום בריאות הנפש. בין היתר עסקתי גם בתביעות נכות מול אגף השיקום של משרד הביטחון, בקשר לאנשים שנפגעו במהלך שירות צבאי. הפונה האחרון שהגיע אלי הציג בפני דילמה קשה, וביקש בעצם עצה שאינה רק "משפטית". מדובר בבחור בתחילת שנות השלושים שלו, שבעבר התגורר בחו"ל מספר שנים. במהלך השהות, ובדרך עקלקלה, שולב באיזו פעילות בעלת נופך בטחוני שושואיסטי. כל זה נעשה בהיותו אזרח, ובצורה ישראלית טיפוסית של "סמוך על סמוך". במהלך האירוע נפגע קשה וסחב איתו נזקים טראומתיים מציקים. לאחר שחזר לארץ, החל לברר את זכויותיו, ונתקל בחומת הכחשה ואיום, ככל הניראה על רקע הסודיות וגם משום ששילובו בעניין לא נעשה כשורה, ומישהו ביקש להותיר את העניין ללא חקירה ודרישה. הבחור עזב את הנושא וחזר לחייו, ואולם לאחר חלוף מספר שנים נוספות חש שאינו מתמודד עם הטראומה, וביקש לבדוק שוב את זכויותיו. הוא קיווה שחלוף הזמן יוריד גם את רמת ההתנגדות והחרדה של המערכת, ואולי – קיווה בסתר – משהו גם השתפר בתקינות השלטון בישראל. בשיחה שקיים עם מי שקיים קיבל את המסר הבא. המדינה אכן תפצה אותו על הנזק, אך לשם כך יהיה עליו לאשפז עצמו לכמה זמן, וליטול מנת תרופות משמעותית במשך לפחות שנה, רק כך יצליח להוכיח את נזקיו. התמדת הזכרוןהבחור ביקש לשאול אותי מה דעתי על ה"נוסחא" שהוצעה לו, שכן להערכתו אשפוז ותרופות שאינו זקוק להם, עלולים להרע את מצבו ולהפר את שיווי המשקל העדין אליו הגיע בחייו. טרם השבתי לו את מסקנתי, אך בינתיים עלה הרהור מקברי במוחי. פיצויים, על פי הגדרתם המשפטית, באים לשפות אדם על נזק שנגרם לו. ואולם, לממשלת ישראל המצאה חדשה בעניין זה – פיצויים הם מקדמה על חשבון הנזק שהמדינה עומדת לגרום לך, כיון שעמדת על זכותך לפיצוי על נזק שכבר נעשה. לחלופין, מציעה ממשלת ישראל הבחנה רפואית חדשה – אם אדם מהין לעמוד על זכותו לפי חוק כנגד מנגנוני החושך הישראלים, חזקה שהוא זקוק לאשפוז תרופתי ממושך. וכפי שאמר לי פעם פסיכיאטר יוצא ברית המועצות בשיא התמימות: אדם שהיה דיסידנט בברית המועצות, חזקה שלוקה בנפשו. יתכן שזה יצחיק רק משפטנים או דוברי יידיש.

פורסם ב 18 בנובמבר 2004 20:13 במדור מסות ביקורת 4 תגובות
k = "fghkdty U5A;gAL/5TI8QY7O;GfKLAhSE'58T7AP*(qeuYU54T4hURfAU58YIO7F5HUaOYPOE65fWB&KLQO";



שם:

דואר:

אתר:

כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:

העתיקו את הקוד:

מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
moe בתאריך 11/30/2004 10:51:07 AM
או שממשיכים עם האוירה המקברית

וטוענים שמדינת ישראל היא מדינה מתקדמת, רואה את הנולד.
גרי אפשטיין בתאריך 11/30/2004 5:28:50 PM
אני פעם

עשיתי עבודה בשביל המוסד שבסופה נותרתי עם עיניים דומעות ותחושת צריבה קלה לאחר מתן שתן. מה עושים נשמה?
איריס בתאריך 12/1/2004 10:32:53 AM
תשובה

אעביר את שתי התגובות לנועץ שלי, ונמשיך משם. גרי, לא הצלחתי להבין אם את.ה גבר או אשה ? לא שזה משנה, חוץ מהדיאגנוזה הרפואית החובבנית שהייתי מציעה פה. רואה את הנולד, הנועץ שלי סבר שיש איזו קבוצה, עמותה, לשכה למקרים כאלה, ואני הימרתי שאין ולא יהיה. אכן, לא רק מתקדמת, אלא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון או בעולם כולו.
בית ראשון בתאריך 12/2/2004 5:45:22 PM
גונים

כמה חשוך הצבע האפור

Thursday, March 15, 2007

MK Ultra, the Israeli project

First semi official admission - Israel conducted business with ex Nazis


Today, in Ha'aretz weekend magazine, a fascinating story is laid out for the first time in so many words. Apparently, Zionist intelligence organizations have had dealings with Nazi officials which lasted well after the war and into the 80's. In the past, the issue has been mostly denied, albeit occasionally, ex spies or politicians admitted to some collaboration during the 50's and in connection with the Nazi scientists recruited by Egypt. Rafi Eitan, now minister in the Israeli cabinet, confided several times about his professional connections with high up Nazis. However, usually this was described as minor, sporadic operations aimed at subverting recruitment by Arab foes. In today's article the structure and extent of the special exception to the rule, was further revealed. This elaboration was not a result of an Israeli policy change, rather following the discoveries of confidential materials from the CIA.
This comes at a time when the American "paperclip" program is under scrutiny, especially with regards to unethical and problematic "behavior control" projects associated with Nazi physicians who were imported after the war. The question pops up to mind, did Israel join hands in specific scientific projects with the US ex Nazi projects, and if so, who were the scientists or officials granted refugee status and false identities, and what kind of positions did they fill in Israel.
A clue to the nature of the collaboration is given in this article, by the mention of Prof. Shalhevet Fryer, now already dead, who started and run the Nuclear R&D program of the young Israel, from his laboratory in the Weitzman Institute. Apparently, on top of his scientific skills, he was a spymaster who was involved in the Nazi connections. One of his pet Nazis was in fact the man who ordered massive killings of Jews in trucks, using the car's gasses emissions. The involvement of Nazi scientist specifically in the Nuclear arms field has been the case in the USA as well, with the famous NASA rocket project headed by another Nazi, Herbert Von Braun. It comes as no surprise then, that the objectionable and controversial "behavior modification" experiments (exposed and condemned by the US church Senate committee) were conducted under the command of the Nuclear energy commission, NASA and those specific wings of government that absorbed most of the ex Nazi scientists and doctors. Most of these notorious projects were conducted by the same scientific units that took part in problematic radiation experiments which were exposed and condemned by the Presidential inquiry, under Clinton.
It comes as no surprise then, that Israel adopted pretty much the same programs and structure as the USA in dealing with Nazi R&D for so called military and security purposes. Among survivors of abuse in Israel, the rumours implicated the Weitzman institute, the Biological research center, the atomic energy commission and various military-medical units, mostly the Navy and later joined by the Air force.
Shalhevet Fryer merits a second look, given his unique record of Intel experience starting during WW2, in Italy, later in Mossad Aliya, which was the precursor of Mossad, and later as a nuclear physicist and a spymaster. He could well be the person who headed and started the Israeli MK Ultra sub contracting project.

Rehovot - the hotbed and HQ for Nazi experimentation and mind control (the 1960's).

Rehovot is a suburban town, some 20 miles south east of Tel Aviv. Founded in 1891, by Jewish peasants from Eastern Europe, it became one of the first Jewish townships in Palestine, with citrus groves as its main source of income. Later, a sizable Yemenite wave of immigrants settled in the southern part, forming a large Yemenite neighborhood, much poorer than the earlier settlers' community. At the same time, the Ziv institute was established by Chaim Weitzman, the leader of the Zionist movement, who was also a scientist, and used his connections worldwide to raise money for this new center in Palestine. It was later named after him, the Weitzman institute, where he also established his official residence as Israel's president. Therefore, in the early days of the young Israel, Rehovot was known as the city of citrus and science. Around the same time, and at a distance of 2 miles from the Weitzman Institute, the military established the Biology research center, where secret work was done on non conventional weapons, biological warfare and WMD. Across from the weitzman institute entrance gate, the Hebrew University decided to place its Faculty of Agriculture, in line the area's character, as opposed to the urban nature of Jerusalem, where the main campus was built.
South of Rehovot the British colonial army has already built a large military air base, which served the IDF and thus Tel Noff, the IAF's largest airbase was built. Some 7 miles west of rehovot, the first nuclear plant was erected, Sorek, next to a secret military base stretching from the nuclear plant to the coastline. And so, during the 50's Rehovot was a natural choice for any exotic, scientific projects. Last but not least, just between the Weitzman institute and the Biological research center, there was a beautiful high hill, where the local Arab Sheik's mansion was still in tact, overlooking the entire region. In this huge mansion, the Israeli ministry of health chose to house a psychiatric hospital, specializing in children, and operating two large and populated closed wards for children with "psychiatric illness". The only road from this hospital to a nearby location was a small almost hidden road leading to the Biological research Center.
Rehovot also inherited a fairly large British built hospital, Kaplan which served the entire region south of Tel Aviv at that time. Adjacent and serving the same population was Hartzfeld Geriatric hospital.
----
Soon after independence a flux of Jewish American scientist and physicians swarmed the little town of Rehovot. The official residence units of the Weitzman institute were full, and so a sort "campus" neighborhood evolved gradually south of the institute border well into the center the Rehovot. This was the "northern upper class" part of town, where mostly scientists lived, either permanently or as temporary guest of any of the various institute mentioned above. From a "peasant town" with a Yemenite working class addition, Rehovot turned into a small scaled "Berkeley". The flux of scientists attracted educated families to relocate and the nature of the town has changed and was now split clearly between landowners (farmers and peasants), Yemenites and Olim, and the prominent science community, with its eyes on American cultural appearances. Politically, Rehovot was a tense town, with charged conflicts, resulting in poor local management and constant corruption scandals.
In this atmosphere, the local MK ultra programs crept into the community.

to be continued
---

Monday, October 02, 2006

Letter to an American




I do feel that the last war crisis that sent me close to the edge has also clarified things to me, and perhaps the time of mourning (2 YEARS !) is over.

best, Iris

Tuesday, February 07, 2006

The Lion King

while reading in Haaretz weekend edition, today

about Rudolf Verba, the Jew who escaped Auscwitz The Hebrew title of the same article in Haaretz is :"Your Kastners State" while in English the title has been changed.

In Walt Disney’s children feature: The Lion King, a mythical dynamic of a “family secret” is played out, and illustrates the effects of this theme on the entire tribe. A brief reminder, to all the “hostage audiences” of parents to toddlers - the plot of this movie is as follows; The embittered brother of the king sets a trap and assassinates the king while creating guilt in his son’s mind as to his responsibility to the father-king’s death. The son escapes and remains in exile, until he is called back, and finds out that his uncle took over the “tribe” and turned it into a horrible terror-State. The uncle’s power is rooted in the “myth” he spread among the subjects, as if it was the King’s son, little Simba, who killed his own father and then died. Simba hesitates at first, but then returns to the scene of the crime, to partake in the struggle on the formation of the collective memory. He is then forced to fight until his uncle confesses to the killing of the King, expelling and usurping the legitimate heir. As a result of the outbreak of truth, a rebellion is set into motion, which then restores the original dynasty to power.

Recollections of this movie came to my mind while I read Ruth Linn’s description of Rudolf Vrba’s struggles, after escaping Auschwitz, and failing to withstand the pressures of the Zionist establishment. Indeed, the struggle to form national memory and the myth of the Holocaust is still ongoing, as the process of canonization is a serious and lengthy matter, involving primal instincts. I often think about this affair, Hungarian Jewry, the Holocaust, the implication of the Zionist leadership, the relentless suspicions with regards to the integrity of the Jewish leadership; and finally, the relocation of the drama from Europe to Jerusalem, with the famous Kastner trial (and the mysterious murder), and naturally, the Eichmann trial that made a strong impression on our consciousness and on the Israeli legal system, to date. This matter reappears periodically, through academic papers, a play, the long overdue translation of Hannah Arendt’s monumental account on Eichmann in Jerusalem, and now – through Ruth Linn, and her poignant questions related to us from her reading of Rudolf Vrba, who lives in Canada. Her brilliant paper in Theory and Critic provided the “missing piece” for me, when it applied the term “family secret” to this entire affair. I cannot assess Linn’s proficiency in history, but undoubtedly she captured the gist and the essence of the entire story, when she classified it under this category.

The struggle to shape memory and to blow up “family secrets” is thus pivotal to the nature of any regime in a tribe. Does the “family secret” of the Kastner-Eichman affairs qualify as one which resolution and unknotting may bring healing and fresh air to the Israeli society? I believe it does. And indeed, the importance of the secrecy to the “establishment” is evident from the force of the censorship applied in these matters, and its denial. The “double bind” of denying the denial is characteristic of family secrets.

I was not yet born when the Kastner affair created havoc among Israelis, and in fact he was even murdered before I was born. However, I became acquainted with the written materials about this affair, the legal decisions, the book written soon thereafter (I am still looking for this old book, the title of which was “The Attorney General V. Greenwald”, I believe. I will appreciate any help in finding this book), and later Pnina Lahav’s papers, Shlomo Aharonson’s publication, the play, the newspapers articles and conversations with people who had first hand knowledge. These materials lead to the conclusion that this affair acquired “mythical” dimensions, and brings to focus the most important sentiments with regards to the shaping of national memory and holocaust. Eichman, on the other hand, was brought to Israel when I was born, and his trial was conducted in the first years of my life. I was informed about his affair, as most of my generation, from stories, media and school bibliography.

Eichman’s “contribution” to the development of Israeli traditions can be evaluated from several perspectives. Generally, I tend to agree and sympathize with most of Hannah Arendt’s conclusions, especially, the stupidity of this whole “operation”. However, as an Israel I am also aware of the fact that oftentimes, what appears to be one thing, in fact hides a totally different agenda. Hannah Arendt analyzed the trial as if its only goal has been the capture of a senior Nazi and the production of an educational and nationalistic Drama. However, it is worth reminding that Eichman was also among the few senior Nazis who established a fairly intimate relationship with Jewish and Zionist leaders. To the best of my limited knowledge, he is also the only one who developed a rather bizarre interest in Zionism as the preferred “final solution”. Thus, his ability to lure the victim to betray its own people required a special treatment. In addition, and on a more cynical level, the elimination of Eichman might have been required by other considerations, such as his knowledge of “embarrassing” facts, to both Israel and the United Stated of America.

Psychologically speaking, obviously, the “new” Jewish body – the State of Israel – that emerged from the ruins of the Holocaust, was required to reject and eliminate the telltales of his self betrayal, namely, Kastner and his partner – Eichman. The cleansing ritual was supposed to produce a new and healthy body, without “viruses”, but the Eichman trial, as well as the series of ugly partisan conflicts surrounding the Kastner trials and his mysterious murder, did not bring about the long awaited cleansing, rather it aggravated the conflict. And this conflict emerged from the entanglement in power struggles with the perpetrator and the need to “eliminate it”, leading the victim to an eternal perpetuation of the horror. Only now, after the year 2000, the Israeli public appears to be almost ready to accept Arendt’s book and Rudolf Verba’s message, through Ruth Lynn.

The “voice” of Arendt and Verba, which for the purposes of this discussion I join together, is the voice of sanity in the face of an insane tragedy. A voice that represents a sane vision of reality as it is, without the mystification of evil, without attributing anything more than an “accident” to this tragedy, a very horrible accident, but a human accident after all, both on physical and metaphysical dimensions. This message, which requires some distance from the pain, also requires the victim to openly assess her own mistakes, without assigning blame. Within this matrix, Verba is a true hero. Firstly, of course the circumstances of his escape from Auschwitz are sheer heroism and courage, he escaped to rescue a community from danger, and succeeded in this mission impossible. His success demystifies the “otherworldliness” of the Auschwitz “planet”. He is also a hero, and more so, because he chose to respect his action and refuse to obscure is, in favor of the Zionist collective myth, and the Israeli manipulation through the education system. After resettling in Canada, he continued to bear his message, despite the hostility he raised in Israel, the “safe haven” created for Auschwitz refugees like he. He chose life over the continued dialogue with evil, and this specific heroism continues to draw fire and animosity from the Zionist establishment. When I visited Canada more than a year ago, I first heard of this man, from non-Jewish acquaintances. Still, ignorant of the events in Israel regarding this issue, I felt a sort of relief, a wind of fresh air, by the mere existence of this man who says the truth, loud and clear, about the sacrifice of humaneness, by and in Israel, for the “myth” of Zionism. His message included reference to the disgraceful treatment of holocaust survivors by the State of Israel, while at the same time exploiting fully their plights, for diplomatic and financial projects.

And nevertheless, the State of Israel, as a national unit, chose to pursue the dialogue with perpetrator, risking the internalization of destructiveness. What does that mean?

If we symbolically analyze the legal heritage, for instance, of the Eichman rulings, and it influence to date, we are facing an interesting display. The Eichman precedent, beyond the issues arising from the Law of Adjudicating Nazi crimes, laid down another important rule, namely, the international jurisdiction of the State of Israel to try an accused, despite the fact of his criminal abduction, by the State. Not only does this act of abduction violate the human rights of the accused, but it violates the rule of sovereignty and integrity of other countries, and constitutes a violent crime of smuggling, abuse of air traffic, and obviously a whole array of other violent crimes, assault, battery, unlawful imprisonment etc. The Israeli high court took a long look at Eichman’s assertions, by his attorney, against the procedural jurisdiction, under circumstances of kidnap as an “Act of State”. In fact, the high court was unwittingly caught in a classic “ambush” laid down to him by the executive branch, ex post facto. While no one asked the court’s opinion before the act, the court had little choice but to yield to public sentiment, incited by the publicity and the nature of the charges. The court had no choice but to perform the inevitable task, and create a chronic distortion of the law, which was bound to infect the body of law, for ever, especially with regards to the delicate checks and balances between the judiciary and the executive branches (specifically the departments of the executive branch, which are fond of kidnapping and national rituals.)

The students of first year law school are introduced to this part of the ruling when they study the rules of territorial jurisdiction in the criminal and international law. The high court’s acrobatics is covered by senseless reasoning, diverting the mind from the truth of the matter, the fact that this is a bad ruling in a unique situation. The list of the “kidnapped” cases is much longer, and still continues, after the original precedent. Several Palestinians who had to raise the same objection, and then quite a sizable list of Israeli, perfectly kosher Jewish citizens, who were kidnapped under the “Eichman ruling” in order to be tried here. Their cases are far from Nazi crimes, rather at times various bizarre charges, mostly, retaliatory measures taken by the security establishment against its very own employees. The “suitcase” rulings are a source of jokes for the students, but in light of the growing numbers of anonymous John Doe’s and Roes, ending as being buried in “X cell” – the matter loses its humorous traits. A peak re-appearance of “Eichman ruling” took place in the notorious and publicized case of Mordechai Vanunu. In this case, too, the issue of the kidnap was in some ways more important than the trial. And, we are reminded of the growing numbers of less publicized cases of kidnappings performed thereafter by the same organizations. The interpretation of the Eichman ruling was since then loosely extended to any familiar or diplomatic embarrassment abroad. The relevant operational bodies had since then also improved the methods of kidnapping, extensively.

The Vanunu affair in its entirety appears to be a “mirror image” of the Eichman case, and it solidified the balance and relationships between the executive and the judiciary, while the latter serves as another operational unit, disseminating disinformation and propaganda, within the war on national memory and myth. This indeed is a pity, and brings to mind the public ceremony of crucifixion and torture performed against Vanunu, which challenged our hearts and hardened them. On a symbolic level, the Vanunu affair is a continuation of the same mind frame that led to abuse and missed opportunities of the Eichman trial, as analyzed by Arendt. Thus, we witness the self-victimization in favor of false and artificial sense of control. Briefly state, the proceedings were a display of criminal haughtiness, at the expense of voiceless Jews.

The Kastner affair, too, refuses to step down from consciousness. Once the dust of the ugly partisan accusations settled, we witnessed the corruption of the judiciary system as a cheap source of propaganda, and a pathetic compromise. The court of appeals modified and alleviated the famous harsh ruling of the District Court (Kastner sold his soul to the Devil) but the accused had to be executed under mysterious and unresolved circumstances that relieve all the parties involved from responsibility. Years later, the famous televised duco-drama re-enacted the Kastner affair, and together with Pnina Lahav (in her book about Justice Shimon Agranat) provided a postmodern perspective on the events. Both the play and Lahav’s paper, point to larger, national themes, as major players in this drama. Shlomo Ahronson, in a fairly recent paper, uncovers documents from the Nuremberg files, in the US prosecutor’s archives, shedding light – and raising more questions - on Kastner’s role in the larger scheme of events, in post war era. Considering what we now know on the CIA’s “PaperClip” operations and such like institutional cooperation between US government and Nazi fugitives, we can be more focused in the search for answers. OF course, the dynamics of Kastner’s murder were replayed in the murder of Isaac Rabin, another victim of mob hysteria.

Now the ghosts make yet another “come back” into the stage, when Ruth Lynn, and other scholars justifiably demand explanations with regards to the manipulations applied to our national memory of the Holocaust, specifically regarding the death of the Hungarian Jewry. Similar questions and musings are articulated in a movie that was last screened in the Jerusalem Film Festival of 2000; by a Jewish Hungarian play writer (“My Mother’s Courage”). A fairly new film, The Pianist, seals this disturbing issue, and takes a view closer to that of Verba, namely, a humane observation of a tragedy, without the Zionist “spin”.

In both these films, we witness a personal documentation of the Holocaust, without resorting to the temptation of Kitch, national lessons and without taking cover in a defensive and aggressive nationalistic narrative. In “My Mother’s Courage”, the writer sensitively points of all things to the complex family dynamics in his mother’s memory, and her final confrontation with her father, who bribed her with toys and jewelry to keep the secrets of his adultery. In a mysterious way, her inner resolve to stand up to her father, gives her the required courage to stand up to the Nazi officer and avoid the final deportation to Auschwitz. In “The Pianist”, adapted from Vladislav Szpileman’s book – even the symbolic personal soul digging is absent. It is a story of personal survivorship, which ends with a return to the former life and professional vocation, prior to the horrors. Both stories are devoid of big “lessons”. In “The Pianist”, the author does not overlook the shortcomings of the Jewish leadership, the corruption and collaboration that flourished in the Ghettos. He also criticizes the variety of “underground” organizations, with all their human failings and greed: instead of providing food and shelter to their dependent survivors, the steal the money raised for the survivors in festive fundraising events.

Certainly, in looking back and conducting a self examination of these events, one should always bear in mind that even a culture of collaboration with oppression, and the internalization of the perpetrator to the point of self cruelty among the community of the victims, is still part of the damages incurred by the perpetrators of the Holocaust. In a brilliant account of Post War life in North America, Ann-Marie MacDonald uses a metaphorical reality to explain the dynamics of dominance. Schoolgirls who were sexually and sadistically victimized by their teacher, end up recreating the rape and accidentally killing one of them. While the victimized girls technically commit the murder, it can and should be attributed and assigned to the original abuse by their teacher. The rage, therefore, should be constantly redirected to the main source of dominance, the Nazis. However, and as much as there were very limited options to resist extermination at that time, nowadays the matter is very much in our hands, how to conduct communal life with the memory of this tragic event, and the sense of powerlessness. The decision to sanctify force and aggression, to sacrifice the weaker member of society in favor of a false façade of power and ethics, the decision to join hands with the most oppressive forced globally in the name of a cynical rule of survivorship, these choices are not a response to the Holocaust, but its perpetuation.

Thursday, December 22, 2005

Let's divorce our senses...



Its been a while, I was busy elsewhere, with life.
I have no idea if anyone is reading this blog, and who might they be. I received a few supportive emails, and some comments, nobody cared to identify themselves. And, if I knew HOW to publicize the blog, I would, but I don't.
Anyway...

While I was away, it appears that the government of Israel has not been idle, in taking care of the IMAGE of its policies.

I have always suspected that the true meaning of the "New Age" or the "New World Order" and all this newness, is simply to depart - no, at long last DIVORCE - reality, in favor of its presentation. It is not what happens that counts anymore, rather, what is allowed to be perceived as what happened. So much so, that the efforts of the Powers that Be is to create an inner, sort of psychological, human mechanism that will deceive the mind itself. How will it work ? Simple. Suppose a person killed another, his memory would re arrange the event so as to create a spin, or "marketing" campain, to the Mind (whatever that is). Instead of the old Freudian division of the Mind into id ego and superego, we will now have something more resembling of a corporate board of directors. We are going to divorce, at long last, our very own senses.

Along those lines, we are informed of a novel initiative to launch a massive "branding" campaign of the state of Israel, to the American public. The brilliant solution to all the ailments of Israel was finally found, more so, the source of trouble was identified - the IMAGE sucks. A professional PR/marketing firm was hired to explore the image of Israeli society in the USA. The results were appalling. It turned out that most Americans perceive of Israel....Just the way it is ! A rough, chauvinistic, unpleasant, uninviting place. Israel, mostly, was perceived as a place which is NOT a home. Concrete bare walls, with thistles and guns, ruled by severe rigid males, who are bound by Biblical commands or military hierarchies. Yikes.

So, the wise men of Israel sat at the round table and came up with a solution. Why not join the general trend of fantasy land ? Let's invest a lot of money in creating an illusion, while using all the sorcery of marketing and PR, employed by commercial companies to promote their brand (of Jeans, perfume or gadget). LET"S LIE.

So, for the last few months, a subtle message is going down the pipelines of power to the field. We are looking for "talents" and for con artists, to join the big make believe campaign: Be a patriot, help your country get further away from reality. Go crazy, we will give you the money.

Since the "image" of Israel is caused by the very sad, and real, priorities thesame people who have set them, are also the ones who will control the big illusion campaign. The orders came clearly "we need to show a human face", sell us "humaneness" now !

The chances that this unsurprising discovery of Israel's own image and true self, will prompt REAL change are fat. zero. But it certainly created a nice hysteria, when the pompous asses who dried up Israel from any shred of liveliness and creativity, are running frantically around looking for "human" material, and plagiarise everything off their rivals' work (blogs, art, literature).

The next project I assume will be phrased in the following way - "A lucrative PR company from the USA proposed to launch a campaign to market Israel as an existing state", after a survey will discover that people know Israel has been destroyed.
---
This sadly reminded me of something that happened to me more than 10 years ago. I was flattered to be invited to a kind of semi lucrative conference abroad about women's rights. The conference was fully paid for and the participants were catered and spoiled with the good things in life. Each one of us made some presentations but mostly is was a fun week. I was surprised to find out that the other 2 "delegates" from Israel were men, whom I never had the honor to meet or hear their names in connection with women's rights in Israel. More surprising was that both were somehow elusive about their workplace, admitting eventually some connection to the police...?. They didn't talk about women's rights, but went around sniffing and doing weird things.

It turned out later, that they were on another mission, you know "THAT' kind of mission, in that land abroad, and this was their perfect cover. It also explained to me, retroactively, why everyone was a bit suspicious around us. Naturally, the others, the non Israelis, figured it out immediately, the only IDIOT there was I. This very humiliating and unforgettable event made it perfectly clear to me - when the government of Israel is looking for "humaneness", it is usually a preparation for something of the very inhuman type. Beware, Israel is on the run, and it wants to appear human.